אני יושב כאן ליד המחשב ובחוץ צעקות וטריקות. לרגע חשבתי כבר הולכים שם מכות אבל אז זה יצא לרחוב ממול החלון שלי ובווליום חסר בושה. "אתה אמרת שאתה אוהב אותי! שאתה רוצה להיות אבא של הילדים שלי! ועכשיו זה ואתה עוד אומר שנעבור לגור ביחד? איפה אתה חי? חתיכת אדיוט!" ואז קול גבר ממלמל משהו בקול נמוך וקול אישה אחרת פורץ: "אתה באמת דפוק, הא? מה זה היה כל הסופי שבוע האלו והחתונות שהלכתי איתך, ושהצגת אותי לחברים שלך?" וחזרה לאשה הראשונה: "ארבע שנים מהחיים שלי נתתי לך, איך אתה לא מתבייש? מה, אתה מתרחק ממני? תן לי לגמור את מה שיש לי להגיד! לא זה לא אני מתרחקת ממך, זה אתה ממני, תחזור לפה!" וככה זה נמשך עוד כעשר דקות, אחת מהן ניגשת לאוטו, פותחת אותו (ציף ציף), חוזרת בה, טורקת את הדלת (טראח!), נועלת את האוטו (ציף ציף) ושוב צועקת עליו קצת ושוב חוזרת לאוטו (ציף ציף), ושוב טריקה (טראח!)…
ואני שואל, בחייאת ראבאק, אנשים באמת מתנהגים כמו באופרות סבון? נשים באמת נמשכות לחארות? גברים באמת לא יכולים לחתוך קשר שהם לא מאושרים בו? אישה לא יודעת לשמור לעצמה על הדיגנטי?
שקט, נכנסו הביתה, לא ראיתי אם שניים או כל השלושה, אבל אין יותר צעקות והאוטו של ההיא עדיין כאן בחוץ. לא מבין את זה. אופ, הוא יצא לאוטו המגעיל שלו וברח. יש לו איזו משאית ג'אמוס "יוקון" שרירנית ומגעילה, תמיד שנאתי את הצורה שלה, את הצורה השתלטנית והמוחצנת שהוא תמיד החנה אותה ברחוב, ואת החראקות שהוא היה דופק בדרך החוצה מהרחוב ההולנדי הקטן שלנו. איכשהוא כשהקוריצה שלי נעלמה, היתה לי הרגשה אוטומטית רעה שלמפלצת הזו היה צמיג ורגל בענין.