הרגע נכנס לי בטוויטר סיפור על מורה שהגיעה לחדר מיון אחרי שנסיון להפריד בין ילדים הפך להיות כמעט לינץ' נגדה בעצמה. לפני שנתיים ומשהו כשאני וגיא הופתענו מליטל מעתוק קטנה וחבורתה בקניון אילון אמרה לנו חברה שעבדה בבתי ספר שאנחנו עושים רעש מכלום, אלימות זו הנורמה, והיא ראתה בעצמה איך ילד טורק דלת לתוך בטנה של מורה בהריון.
מישהו יכול להסביר לי למה יש סלחנות לאלימות ואין שום נסיון לגרום לילדים לעבוד ביחד כדי לפתח אמפתיה? להתנהג לילדים כפושעים לא עוזר, הם פשוט נכנסים לנעליים האלו בקלות. אני גד חצי מהשבוע אצל החברה שלי בגדרה ונהנה מהשקט אבל בתוך תוכי מתתעצבן שאין רעש של ילדים בשכונה כ"כ צעירה. אף אחד לא יוצא החוצה לשחק, לא נוצרת קהילה, לא לומדים יחסי גומלין בחברה אנושית. כל אחד יושב בבית כמו זומבי מול הטלוויזיה או המחשב שלו ומשחק במקרה הטוב במשחקים אנטי-סוציאליים להחריד כמו פארמוויל – המשחק שמשלם לך בנקודות ככל שתוסיף חברים בפייסבוק, והם יכולים לשלם לך שתעבד את אדמת החלקה שלהם. על המקרים הפחות טובים אני כבר לא רוצה בכלל לדבר.
מה עושים כדי שלא תתפורר החברה שלנו? לא כל ההורים יכולים למצוא ימי עבודה קצרים או לעבוד מהבית כדי להגן על ילדיהם מפני תרבות בית הספר המתפרקת. איפה נכנסה האלימות הקיצונית הזו למעגל המשוב? אני זוכר אלימות בבית הספר אבל לא ברמה כזו. האם זה בגלל שבתי הספר מדכאים אותה פחות טוב בימינו, או שגורם אחר מזריק אותה פנימה?
עדכון: נעמה כרמי מספרת שמשרד החינוך חוסם חינוך לזכויות אדם (או שמא העובדה שאמנסטי הדפיסה את הספר מעצבן מישהו באריאל?)
הרהור נוסף: מה אתם אומרים, זה קשור לדוגמא מההורים? או שמא לעצלנות המשטרתית הלובשת אדרת פוסטמודרנית?
ועוד אחד: גורביץ על האלימות של ישראל כלפי אנשים חיים וגופות כאחד. אפשר לסכם שאלימות נגד האמת אולי הכי כואבת כאן.
דבר ראשון החינוך חייב לבוא מההורים ואח"כ משאר הגופים, אבל היום ההורים לא רוצים להתערב כי אין להם זמן, בתי הספר לא רוצים לעשות כלום כי אין להם רצון ובשביל שקט דוחפים ילדים לסמים (ריטלין וכו').
אבל החברה כולה מאוד אלימה. למשל לקוח שלי שאל אותי אם אין לי שום תיק פלילי או משהו כזה במשטרה, וכשאמרתי לו שאין לי אפילו דו"ח על מהירות גובהה הוא אמר שעל זה אני חייב להתבייש (על זה שאין לי דו"ח משטרה על עבירת תנועה).
בנוסף יש לך נורמה של חוסר תשלומים – למשל למרות שצ'ק חוזר אומר שאתה עבריין, אנשים רואים בזה כמשהו תקין לגמרי. כל הרצון הזה של עיגול הפינות לנוחות כמו "מותר לסוע 90, אבל 110 זה עדיין בסדר" גורמים לבעיה הרבה יותר חמורה ממה שחושבים, והרצון להיות "אמריקה" לוקח את הדברים הרעים מארה"ב במקום את הדברים הטובים. ובנוסף לזה השילטון והטלויזיה די מכריחים אותך ללכת לכיוון אסקפיזם בשביל לשרוד ושלא יעניין אותך כלום.
אז מה אפשר לעשות ? במקום לחכות ש*מישהו* יעשה משהו לילד שלך, תעשה אתה !
קל מדי לרדת על ההורים, אני יודע כי עשיתי את זה בעצמי לא מעט.
כשהקהילה מתפוררת, עוברת מידור קיצוני לפי שכבות גיל ואטומיזציה למשפחות גרעיניות, ההורים לא יכולים להתמודד בבידוד עם הכוחות האלה.
ואני חושב שהתפוררות הקהילה היא עצם העניין. מישהי מאנגליה תיארה לי פעם את התאצ'ריזם במשפט אחד: מאבק בכל סוג וגילוי של סולידריות קהילתית. זה מה שהביבי-איזם הניאו-"ליברלי" ייבא לישראל. הפרטה, מיקור חוץ, חוזים אישיים, צריכה כתחליף לאינטימיות, חשדנות וקומבינות במקום סולידריות, והרבה כוחנות.
אז בטח שזה מגיע לילדים, מה חשבתם? נוסיף לזה את ההפרטה והאינדיבידואליזם והתחרותיות הגוברת במערכת החינוך, את המורים שרועדים מאימת הביקורת של ההורים (לימדתי קצת בבי"ס יסודי בשנה שעברה, תמונות קשות), ולא נשאר כמעט אף אחד שיכול, או אפילו מעז, להתוות לילדים האלה חזון ולהציב בפניהם גבולות.
ועוד לא אמרתי אף מילה על ה"כיבוש", המיליטריזציה, תקשורת ההמונים הפורנוגרפית… אני לא מסיר את האחריות מההורים, או מהמורים, אבל אי אפשר בלי רשת תמיכה, בלי איזושהי מערכת ערכים קהילתית שתציע משואה ונקודת ייחוס. ואין, יש רק הישרדות והאח הגדול, אינדיבידואליזם דורסני ואגואיסטי.
עשיתי מאמצי על לא להגיד "האח הגדול", "השרדות" או "הכיבוש משחית" כי עשיתי את זה בקלות מדי בעבר, אבל אני נאלץ להסכים.
אכן, ראה את הפוסט הבא, מלבד הפרט השולי הקטן שאין לי ילדים ואני לא מתכנן כאלו (יש שיגידו שאני מתכנן שלא יהיו לי כאלו, אבל זו בעיני הסתכלות לא מספיק ספקנית 🙂
המממ…
במסגרת תפקידי כטוקבקיסט מתלהם מורשה(אתמול הוסמכתי על ידי הרשות המתאימה(קיבלתי רשיון והכל)), אני מוכרח לציין שבהמ"ש אחראי במידה לא פחותה לתהליכים שאנו רואים היום.
נדמה לי שזה היה החל משנת… 92?(לא יודע, משום מה המספר הזה הופיע אצלי בראש).
הצג רשיון ופרט בבקשה על מה אתה מדבר, אני לא זוכר מה היה ב-92, יש חור ירוק בזכרוני.
אתה שם אנשים (קטנים) בכלא על לא עוול בכפם, ומתפלא שהם מתנהגים כמו אסירים. ההבדל הוא שעד עכשיו הסוהרים הצליחו לשלול את כל הזכויות והתקוות של אסיריהם, ולשכנע אותם שטוב להיות בכלא. כיום יש לאסירים קצת זכויות, אז הם מצליחים להתנער קצת.