"משתלם"

"משתלם" זה מושג שנכנס לי מאוד מוזר ללכסיכון השיחות על מזון ומשקאות. יותר נכון זה קיים שם באחורי המוח אבל אני לא אוהב להתייחס לזה ככה. כשהייתי קטן אוכל היה תמיד חלק מביטויי האהבה בבית, האכל של סבתא, האוכל של אמא, ארוחת שישי משפחתית אם זה בבית או בחוץ, אף פעם זה לא נמדד בכסף. למדוד אוכל בכסף זה כמו למדוד את האהבה שלך למישהו בכסף. בררר.

אבל התבגרתי. אני מאד אוהב לבשל אבל לארח זה לפעמים יקר והכסף הוא עכשיו הכסף שלי. לא כל החברים שלי הם בשלנים או בעלי סלון מרווח, אז נשאר לצאת. אמא שלי כבר לא מבשלת בבית כי שיש לה עסק דורשני ומעייף, אז גם המשפחה שלי יוצאת יותר למסעדות. דא עקא, משפחתי וחברי חבורת פיינשמעקרים המא, ופחות מארוחת טעימות במסעדת שף כבר לא מספיק לארוחת יום הולדת (על זה בפוסט אחר). הפינוקים האלו לא זולים, כי אנחנו לא סטודנטים אבל גם לא מנכ"לים או קבלני נדל"ן. אני מניח שאיפשהוא על גבול העשירון השביעי לשמיני אבל אולי אני טועה.

אני כותב את הפוסט ובחוץ גשם, בפנים חימום ובידי כוס "סניפטר" עם לאגאוולין 16. אני יודע שזו כוס ברנדי ולא וויסקי, אבל לא אכפת, היא אוגרת את הריחות ומשחררת אותם מרוכזים יותר, אני יכול להריח את הויסקי המטמטם הזה ממרחק שני מטר מהכוס כרגע, ואם אריח מעל הכוס ישרף לי האף מהאלכוהול 🙂 הכוס עלתה 6 שקלים ושתיים נשברו לי. באיקאה לא מביאים יותר. אני צריך לקפוץ לארגל ולקנות עוד כמה אבל הם יעלו יותר. מה אכפת. הלגאוולין עלה $60. שווה להשקיע גם בשתיה כיפית שלו.

אז פתאום השאלה הלא נעימה של מסעדה "משתלמת" עולה לדיון. וכשאני מתחיל לפתח את הטעם שלי באלכוהול פתאום גם יין וליקר ואח"כ וויסקי הופכים לשיקול כלכלי. קשה לי לעשות שיקולים כאלו. עדיף לתקצב דברים אחרים כמו שכ"ד וחלקי מחשב. אני חושב מה שפחות על כסף כשאני בסופר או בחנות יין, ונותן לחוש הריח והטעם לדבר. כרגע אני יכול גם להרשות את זה לעצמי אבל עשיתי את זה גם כשלא יכולתי. טמבל? אולי.

יין שתיתי מדי פעם בארוחות משפחתיות, זה היה נחמד אבל לא נפל לי האסימון, על אילו ריחות וטעמים מוזרים מדברים ועל מה הפלצנות. הייתי פותח יין אדום פשוט כשרציתי לבשל איתו ושותה בארוחה עם המוזמנים את מה שנשאר. כשגרתי בקליפורניה, רצה המקרה ופתחתי בקבוק מקומי של יין פשוט וטוב בשבעה דולרים הבקבוק, ופתאום בום! הטעם לא היה רק על הלשון או בחיך, היתה גם התרגשות לא ברורה שהייתה מעבר לטעם. ומאותו יום רק חיפשתי שוב יינות שיעשו לי את זה. היה זה אגב קברנה סוביניון של קלו דו-בואה בן שנתיים שלוש (כנראה 95?). לצערי לא מיובא לארץ.

מצד שני כשהייתי יוצא עם חברים התחלתי לגלות שלא אהבתי בירות כי פשוט טעמתי תמיד את הפשוטות המגעילות בארץ ויש כל כך הרבה יותר. פתאום הבלגיות התחילו לטעום מענין, ובשלוש שנים האחרונות התחלתי לחפש גם את הצ'כיות. אהבתי את הטעם והנקיון גם של כוסית ארמניאק טובה (למרות שאני עוד לא יודע להבחין גם היום בין VS לVSOP ולא טעמתי XO, אני יודע שאני מעדיף ארמניאק על קוניאק. מעניין, לא? :-)). ויסקי לא אהבתי, הטעם העצי השרוף היה מוזר ובאותה תקופה כנראה הויסקי או שניים היחידיים שטעמתי או הרחתי מצעירותי היו הבלנדים ה"פושטים" שדוד של אבא שלי היה שותה עם סיגריה או סגאר ביד השניה והתדמית שזה עשה לי לוויסקי שזה משקה גס ומגעיל ורק אנשים שאין להם חוש טעם מרוב עישון מסוגלים לשתות. אני חושב שבגיל 23 רק גיליתי שאייריש קרים ודראמבוי מבוססים על ויסקי, ומסתבר שאני אוהב ויסקי בליקר אבל לא סטרייט.

בינתיים אני מגלגל את הלגאוולין בכוס ומסניף, יש לו ריח שקשה לי למצוא לו שם כרגע, משהו כמו תבשיל קדירה עם פירות. בפה יש לו טעם זהוב של מישמיש מיובש אבל בלי המתיקות. עכשיו, שעה אחרי שמזגתי אותו, אפשר לטעום יותר טעמים של עצים מכל מני טעמים, כאילו השתמשו ב4-5 סוגי חביות שונות (יכול להיות דבר כזה?!). אפר וקטיפה. קומבינציה מוזרה ונעימה. אולי הטעמים האלו עולי ונפתחים פשוט אחרי שמתנדף חלק מהאלכוהול? אולי לזה מתכוונים מומחי הויסקי כשהם מוסיפים טיפת מים? אני מעדיף לקחת כוסית "מנה" או אפילו חצי מנה (כמות "צ'ייסר") ולערסל אותה שעה, שעה וחצי. אין לאן למהר. בליל השנה החדשה נהניתי מלערסל כוסית עם וויסקי שעה, וללכת למיטה. הייתי כמובן מעדיף ללכת למיטה עם כוסית ששתתה ויסקי ולהתערסל איתה כמה שעות אבל זה לא קרה הפעם 🙂

ואז ערב אחד הייתי אצל חברי ישי, ונשלף לו בקבוק של גלן אורד. גלן אורד כסינגל אז רק התחיל להמכר טיפין טיפין. עד אז הוא שימש רק ב"עוד אחד מהבלנד" של דוואר. בפעם הראשונה טעמתי סינגל והבנתי במה באמת מדובר. בהמשך עם עצות מחנית ומרק והעסק התחיל לצבור תאוצה, והיום יש לי שבעה שונים למדי ואין ספק שעוד בדרך. הגלן אורד הראשון שלי לקח לעצמו את הזמן ונגמר רק אחרי 6-7 שנים מיום היפתחו. הלגאוולין 16 לעומתו כבר בחצי הבקבוק וניקנה רק בספטמבר האחרון. רואים שהשתנה מעגל החברים 🙂

אז נחזור לשאלה אם משתלם או לא. אני מסכים ש$40 או $60 ואפילו $100 לבקבוק של ויסקי טוב נשמע המון. אבל אם בקבוק באמת נשתה לאט לאט לאורך שנה ויותר (3? 7?) אז אפשר להשוות את זה לבקבוק יין של 40-80 ש"ח שנשתה בערב אחד? והאם שני בקבוקי יין של 50 או 100 ש"ח לארוחה של 8 אנשים זה ממש משנה? העלות של כל הארוחה לא תהיה זולה גם כך, אבל החברה ומצב הרוח יגרמו גם ליין של 50 לטעות כמו 100 ול100 לטעום כמו 200. אז מתי לפתוח בקבוק כזה אם לא כשנעים וחגיגי? ובשביל הכיף הזה מה אכפת לי 50 שקל הפרש במחיר הבקבוק אם הוא טעים ויש מי שעריכו אותו איתי?

בואו נגיד שיין עד 90-100 ש"ח אני לא חושב פעמיים אם לפתוח. עד 130 ש"ח (יקר מזה אין לי וגם לא אקנה) אני פותח רק עם אנשים שידעו להעריך. וויסקי מחזיק יפה לאורך זמן, הבעיה מתי אנשים נוסעים שוב לחו"ל. זו הבעיה העיקרית 🙂 פתרון א: לקנות בארץ כמו ילד טוב במחיר כפול כי יש מכס. פתרון ב: לקנות רק כשמישהו נוסע לחו"ל ולהתקמצן על הבקבוקים שיש כי לא יהיה עוד כל כך מהר. פתרון ג: לקבל עבודה שמטיסה אותך הרבה לחו"ל…. טוב כאן אני נסחף.

שאלה יפה. אין לי בעיה עם מחירי הוויסקי בדיוטיפרי, יש לי בעיה ועוד איך עם המכס. אני חושב שזה לא נורא לשלם $60 לוויסקי מדהים כמו הלגוולין 16, אני חושב שזה גם לא נורא שיוצא לי להזמין מחברים ומשפחה שנוסעים לחו"ל לא יותר מ2-3 בקבוקים בשנה. לא צריך גם להיסחף 🙂