המלצה על הסרט שמשום מה לא נקרא "איש מאדים"

הספר The Martian, או כפי שתורגם לעברית "לבד על מאדים", מתאר סיטואציה בעתיד הקרוב, בו נאסא שולחת למאדים את סדרת המשלחות הראשונה שלה, לביקורים בני כחודש כל אחד. בין המשלחות המאוישות נשלחים לכוכב הלכת גם טיסות רובוטיות עם ציודים, אספקה וכלי הטיס המיועדים משלחות עתידיות לחזרה אל החללית (שנשארת במסלול כמו תחנת החלל בזמן הירידה לכוכב). הספר התחיל כסיפור סדרתי בבלוג של כותב מד"ב חובב, תכניתן בשם אנדי וויר. הצלחת הסדרה דחפה את אנדי להוציא אותו כרומן, ולמרות שלא זכה בפרס גפן, שמעו עליו בהוליווד וגם בנאסא, והתלהבו מאוד, ובצדק. יש כאן סיפור אנושי מעניין ומדע קשה, למעשה הבדיוני פה הוא הסיפור, לא המדע, עד כמה שאני יודע. בעיני ובעיני חברי הספקנים המדעיים זו קומבינציה שמאוד ראויה ודרושה, ותמיד צורם לנו כשמוותרים בהוליווד על דיוק מדעי בשביל העלילה. כאן לא חסכו בדיוק (וזכו עקב כך לשיתוף פעולה נרחב מנאסא) ויצא, לא למרבית הפלא, סרט נהדר. אנושי, מותח, מרתק.

ומכאן – קצת ספויילרים

לצערי, יוצרי הסרט החליטו לספיילר את הסוף מראש (וניל טייסון הצטרף אליהם) – הסוף טוב, האסטרונאוט שננטש ניצל. הגדילו לעשות א.ד.מטלון המפיצים, הורידו את מאדים מהכותרת, וכתבו שם בפירוש שמצילים את מרק וואטני. אז עם הספוילר הזה אני אזהיר – לא נשאר הרבה מה לספיילר, ושארית הפוסט הזה מנטפק את המעט שיש. אבל ראשית לדבר על החוויה בקולנועית – פשוט נהדרת. קצב סיפור טוב, יש מתח ורגיעה ואז שוב מתח, יש הפוגות קומיות טובות ובמקום. כריס שטוקמן טען שזה אחד הסרטים הדרמטיים המצחיקים שהוא ראה, אני מסכים שיש לא מעט חיוכים, אבל זה בעיקר כי זה הופך את המצבים לאנושיים יותר, וכי רידלי סקוט פשוט מצא את התזמון הנכון לבדיחות ושחרור האנדורפינים לעומת הלחץ והאפקט מוגבר.

תקציר: משלחת שמתוכננת ל31 סול נתקלת בסופה איומה בסול 19 ונאלצת לנטוש במהירות את הכוכב לפני הזמן. בברדק הסופה הפתאומית נעלם אחד מחברי הצוות ונחשב למת. כשהוא מתעורר לבד על הכוכב, הוא מגלה שאין לו תקשורת עם החללית או כדור הארץ (וחברי המשלחת ממילא עזבו) והוא מתחיל לתור את סביבתו ולבדוק אופציות להשרדות עם אספקה שנותרה עד המשלחת הבאה בעוד כשנתיים וחצי. כיוון שהוא בוטנאי בהכשרתו (ולמעשה הבוטנאי הטוב ביותר על הכוכב…) הוא מצליח לגדל ברגולית של המאדים תפוחי אדמה חיים שמצא בצידה בתוספת דשן מצואה אנושית. תקשורת חלקית עם כדור הארץ חוזרת בעזרת האנטנה של פת'פיינדר, גשושית שנקברה בחול כמעט 40 שנה קודם לכן והגיבור שלנו מצליח לאתר ע"י כך שהוא מאריך את טווח הנסיעה של רכב הסיור שלו עם מצברים ניידים וטעינה סולארית. לא ארחיב על כל הדברים שמראים שם, אבל כאמור הכל מבוסס על טכנולוגיות אמיתיות או שבפיתוח היום, מה שגרם לכך שהספר זכה להתלהבות והמלצות חמות של אסטרונאוטים ומדענים כאחד, לצד הביקורת הספרותית האוהדת. זה לא קורה הרבה, כמו שהזכירו דמיין הופמן ואחרים רק שבוע שעבר באייקון, שמד"ב המבוסס "מדע קשה" גם יוצא מעניין ברמה הספרותית ובסיפור האנושי שלו. חבל שזה כך, אבל כאן יש דוגמא מצוינת שזה בהחלט אפשרי.

ניטפוקים קטנים יש לי בכל זאת. אין לי ספק שיואב לנדסמן יכתוב על זה בבלוג שלו בקרוב, או פיל פלייט, או ניל טייסון, אבל בשבילי זה גם אתגר לראות אם עליתי על "הבעיות" לפניהם. זה לא "ארמגדון" לשמחתינו, אולי הסרט עם המספר הגדול ביותר של פאשלות עובדתיות בסרט מד"ב לפי רבים. לדעתי הוא גם יותר נאמן למציאות מאשר "כוח משיכה" שלמרות שדבק מאוד במציאות היו בו כמה חריקות (כמו ששתי תחנות חלל נמצאות פחות מ200 ק"מ אחת מהשניה, או שהפרש הגבהים בין מסלול טלסקופ חלל ותחנת חלל הוא אפסי אפילו יותר מזה).

ראשית, כוח המשיכה  ולחץ אטמוספרי. על פני השטח במאדים, אנו אמורים לראות בערך 38% משקל, ואולי 1% מדחיסות האטמוספירה. איך שזה נראה בסרט, מלבד שתי סצינות, אנשים זזים וקופצים כאילו מדובר ב1G, והסופות הרבה פחות דלילות ממה שידוע לי שאמור להיות. כמו כן יש רגע שבו וואטני נאלץ לכסות פתח שנפרץ, והוא מסתפק ביריעת ניילון גדולה. איך לא בורח האוויר? ואם בפנים 0.9 אטמוספירות (נגיד) ובחוץ 0.01 אטמוספירות, איך זה מחזיק? ואיך הוא לא קופא בלילה כשהטמפ' יורדת לכ40-60 מתחת לאפס או אולי יותר?

שנית – חמצן מאיפה? וואטני מבזבז המון חמצן כדי ליצור מים לעצמו ולהשקייה, וממילא הוא נשאר שם פי כמה יותר זמן ממה שהמקום תוכנן אליו, ובשלב מסוים בשל תאונה מתרוקן כל הבסיס מאוויר, וואטני פשוט מותח יריעת פלאסטיק (ראו לעיל) ומחזיר את הלחץ לנורמלי. צרם לי טיפה.

שלישית – החקלאות. האם באמת בין המינראלים ברגולית והדשן/צואה יש מספיק מזון לתפוחי האדמה? האם לא חסרות בקטריות אדמה הכרחיות למחזור החנקן? האם יש מספיק פחמן דו חמצני בחלל הבסיס הקטן מהנשיפות של וואטני כדי לעזור לשתילים להתפתח?

רביעית, למה אסטרונאוט היה צריך לטייל מחוץ לחללית ההרמס כדי להגיע בין מנעל אוויר למישנהו, פעמיים? אי אפשר לעשות את זה בבטיחות בתוך החללית? רגעי מתח יפים אבל מיותרים מבחינת העלילה והדיוק המדעי.

חמישית, שתי סצנות בתוך ההרמס שבהן הריחוף ב0 כבידה נראה לא משכנע – הקפטיין מרחפת במסדרון ופונה למסדרון אחר בלי לגעת באף קיר, וכמו כן הגלגל שאמור לשמור על כבידה חלקית לא נראה לי מספיק גדול.

ששית, אבל זה באמת בקטנה, מקומות שבהם עשו שימוש מוגזם במכוון בלוקיישנים, כמו כשמדען צעיר צריך לחשב מסלול של חללית, הוא זקוק פתאום למחשב על (למה? זה משהו שאפשר לחשב עם לאפטופ היום, ובוודאי שב2035), אבל הוא לא מתחבר אליו ברשת, אלא הולך עם הלאפטופ פיזית ומתחבר באמצע חדר המחשבים ישירות לאיזה ארון ויושב קפוא על הרצפה הצפה. אולי זה עובד ויזואלית, אבל נראה קצת מגוחך. ובכלל, לאפטופים ב2035? עם מקלדת? בלי מסך מגע? בלי חיבור מוח? ואין מחשוב לביש? בקיצור, זה קורה בעתיד אבל זה לא עתידני. למעשה די משקף את הטכנולוגיות של היום. ועדיין, כאמור, מרתק מאוד.

לבסוף, אני רוצה להודות לחברת גו-פרו שמימנו חצי סרט לפי כמות המצלמות שלהם בו, אני רק לא מבין למה האיכות שלהן בעוד 20 שנה הרבה פחות טובה מאיכותן היום, למרות שנראה שחיצונית הן נראות זהות בצורה ובגודל. אולי להוליווד פתרונים.

אני חושב שאלו הבעיות העיקריות שבלטו לי. אין מניעה שמומחים גדולים ממני יבטלו את מה שראיתי כשגוי או ימצאו בעיות אחרות, אבל נהניתי מאתגר הידע והמחשבה לרגע :-) ספרו לי מה חשבתן!

עדכון – עוד כמה לינקים:

6 תגובות בנושא “המלצה על הסרט שמשום מה לא נקרא "איש מאדים"”

  1. בסוף היום: ממש אחלה סרט.

    מציאותי ככל שניתן לצפות מסרט שחייב ליצר מתח ודרמה.

    אבל הקצב טוב, הסרט מותח, פוזיטיבי, בעד אנשים חושבים שמקבלית החלטות הגיוניות.

    נופי מאדים מדהימים.

    מומלץ בחום לבני נוער ומעלה.

  2. חשוב לציין שהסרט נאמן מאוד לספר (למעט הסוף) אבל הוא בכל זאת "מסע דילוגים" קליל בספר (כדרכם של סרטים). התוצר הקולנועי הוא "גרסת החלקים הטובים" (קצת כמו "הנסיכה הקסומה" רק שאת הספר שלו לא שרדתי ;-)). בספר יש תשובות מלאות (שלא לומר חפירות בלתי נגמרות) לכל הנקודות שהעלית, כולל חישובים על גבי חישובים, שלל בעיות (שלא מוזכרות בסרט) והסברים מדעיים בלתי נגמרים איך מצליחים (בעיקר ווטני) לפתור אותן. למשל בספר הוא לא מפסיק לדבר על ה-oxygenater ועל ה-water reclaimer (שמוזכרים בסרט רק פעמיים, אם ספרתי נכון) אבל מן הסתם בסרט לא רצו להלאות (או להבריח…) את הצופים או להפוך את זה לסרט של 11 שעות (הזמן של האודיו-בוק).

כתיבת תגובה