מסתבר שהיום הוא יום הספקנות הבינלאומי, אחד הערוצים החביבים עלי הכין פלייליסט מצוין של ספקנות כתרבות וקהילה, כתנועה ואידאולוגיה, ולא רק צורת חשיבה:
מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של "ספר הספרים החילוני", שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס "דרשות". בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד "רוחניות חילונית" בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.
הסכנות הן כמובן שנוצג כדת חדשה, למרות שהתכנים יקדמו פלורליזם וחשיבה עצמאית. או שאנשים יבואו לחפש תשובות ויגלו שמדובר בקהילה שמנסה להתמודד עם מציאות שהיא יותר שאלות מאשר תשובות. העיקר אבל, לדעתי, היא שתיווצר קהילה. קהילות הן כלי חזק לתמיכה הדדית בזמנים קשים, היא מקור תקווה ושפיות למי שמרגיש בודד, המוח שלנו, עד כמה שלא נרצה להודות בכך, בנוי לטקסים, חזרות מסורתיות, התנהגות שבטית. כבר דנתי בעניין בבלוג לא פעם, ואת הנרטיב של הצורך בקהילה אני רואה משתלב ברעיונותיי על שיתוף פעולה רעיוני וכלכלי, בצדק חברתי, בשלטון צודק, שקוף ומאוזן, מעורבות חברתית, ואפילו בריאות נפשית משופרת של חברי הקהילה.
אולי הדבר שהכי כואב לי היום בהבדל בין אנשים החיים בקהילות ואפילו בשבטים, ובין החיים האורבניים של מיעוט קשרים קבועים או אפילו מגורים קבועים, אלו המאמרים שקראתי על הקשר שמוצאים פסיכיאטרים בהתפרצות דיכאון והפרעות נפשיות אחרות בחברות ללא קהילות. אולי זה הרעש של העיר או רמות המתח המוגבהות של החיים בה, אבל מחקרים טוענים שניתן לראות היום שהקשר הכי בולט הוא דווקא חיי הקהילה. אפילו עם אנשים שמעצבנים אותך, לפחות אתה פוגש שוב ושוב את המוכר, ובזה יש הרבה נחמה ונוחיות.
השאלה עכשיו היא איך לשלב את הצורך הזה בקביעות ושקט נפשי, והרגשת שייכות, עם הצדדים היפים של חילוניות ספקנית? הרי מדובר בתנועה שתמיד תעדיף חדש על פני ישן, אין פה סבלנות לחזרה על הרצאות, או הצמדות לרעיונות ישנים. אין הרבה סבלנות גם להכתבה ודוגמטיות. האם יש פה מקום לאסוף אנשים מסביב למוסר מוסכם ועקרונות חברתיים משותפים שעלולים לגלוש לדעות פוליטיות? בקיצור המון שאלות, שכנראה שכל קהילה שתקום תענה עליהן בעצמה. כרגע אני בשלב של חיפוש קהילות כאלו כדי לראות מה יתאים לי להצטרף אליו (כי לא חסרים בתי מדרש חילוניים שמערבבים מסורת יהודית עם אפולוגטיקה, ניואג' ושאר ירקות, ואני כספקן, בררן להם מדי).
תנועה אחת חדשה שהתחילה לקום מעבר לים (אבל בעיקר אינטרנטית) קוראת לעצמה "אתאיזם פלוס", זו עוד דרך של אנשים שמחפשים קהילה ואסופת אקטיביסטים בראש דומה להקים שבט עם מטרות "בעד" ולא רק "נגד". הצעד הזה עצבן לא מעט אתאיסטים שאינם מרוצים מחטיפת המילה (ושוכחים שאתאיזם, כמו "חילונות" בעברית, התחילו כמילת גנאי של הדתיים נגדינו), ואני מסכים אתם. העמדה של חוסר אמונה באל אינה גוררת אוטומטית אימוץ כללי מוסר משותפים של טבעונות, פמיניזם מסוג מסוים ולא אחר ושאר דברים שקורים בחודשים הספורים שהתנועה הזו קיימת.
לבסוף אני רוצה לשתף עוד נאום שצבט לי בלב היום, נאום של סופר מוערך ואיש עם ראייה מקורית ומרתקת על התרבות המודרנית ומה חסר בה, שלצערנו התמודד בחוסר הצלחה עם דיכאון כבד בשנים האחרונות ולאחרונה שם קץ לחייו. המיקרופון לדייויד וואלאס:
אז הפוסט הזה התחיל ביום הספקנות, וערבב פנימה עניינים אנושיים שאנחנו עדיין צריכים כדי להשלים את חיינו בצידם הרגשי. אם החיבור הזה נשמע לכם כמו משהו שהייתם רוצים לעבוד עליו ולשתף לגביו פעולה עם רעיונות, אני אשמח להתדיין. לשם שינוי אני מבקש לשמור כרגע את פרקליט השטן בבית. נתמודד עם ביקורת אחר כך. כרגע אני מחפש יותר תמיכה ורעיונות בעד, עם הנגד נתמודד בשלב יותר מאוחר.
עדכון: שמחתי לגלות שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הנושא כבר הועלה ע"י ספקנים ישראליים ונדון כאן וכאן, ואולי בעוד מקומות.
והבוקר אני מאזין לפודקאסט "מדריך הספקן ליקום" (SGU), והם מספרים איך עלה במוחו של מישהו לתת תשובה לתוכניות "12 צעדים" המבוססות אמונה באל, ומציע 12 צעדים מקבילים לספקנות. בתכנית, ג'ורג' הראב מציע גרסת 12 צעדים "משלנו". רעיון מעניין 🙂 ותר על כל אמונותיך ושים מבטחך בחשיבה ביקורתית ועובדות.
אני איתך, כמו שכתבתי בעבר בשפינוזה הישן.
אבל, אבל, רוחניות חילונית? מה המילה הזאת בכלל אומרת?
ובכן, אינני מומחה מוח או פילוסוף מספיק כדי להגדיר מה היא חוויה רוחנית, אבל כמטריאליסט שאיננו מאמין במטאפיסיקה (ולפעמים אף שולל אותה בעוצמה שקצת סותרת את עקרונות הספקנות), אני עדיין מרגיש את החוויה (המוחית-מטריאליסטית) של שייכות למשהו גדול יותר. כמו שאמר קארל סייגן, "אנחנו עשויים מחומר כוכבים, אנחנו הדרך של היקום לדעת את עצמו". או כמו שמנסח את זה ניל טייסון, הרעיון הבסיסי של שייכות ליקום דרך האטומים, שייכות לפלאנטה דרך הכימיה, ושייכות לכל החי והצומח דרך מולקולות וגנטיקה, נותן תחושה של סדרי גודל, שייכות וחיבור. הבנה שהקשר בין כל מה שזז או קורה על כדור הארץ לבין אני בגופי ואני כבן המין האנושי, הוא אמיתי ופיזי וראוי להתייחסות, שאנשים אחרים הם חלק מהמרקם של חיי ברמה הסביבתית כמו ברמה הרגשית והחווייתית. זה משפיע על מי שאני חושב שאני, ומי שאני הייתי רוצה להיות.
אז בלי פלספנות, ניואג' ומטאפיזיקה, אני חושב שהחוויה הזו היא חלק ממה שהמוח שלי צריך כדי להסתדר טוב יותר עם העולם שמסביב, זו חוויה בסיסית שמוכתבת מהתפתחות המוח שלנו, ואני מאמין שזה גם חלק בסיסי וחשוב לבריאותינו הנפשית ויכולתינו להקים קהילות שיקדמו את הידע והיכולת האנושיים, לספק סקרנות, להרים איכות חיים, לשמור על משאבים לעתיד, ובסופו של דבר, לדאוג להשרדות המין והתפתחותו, שבינתיים עד כמה שאנחנו יודעים, הוא נדיר ואולי ייחודי ביקום.
הצצתי במאמר שלך ובתגובות, ושמתי לי בצד לקרוא גם את אלו של עמית. נראה שאני מתפרץ לדלת פתוחה וזה משמח אותי 🙂
אבל קודם כל יש יום עבודה. נמשיך לדסקס בערב…
אני לא חושב שזה נכון לתת מימוש יחיד לרוחניות חילונית, כמו שאין הגדרה אחת לרוחניות דתית.
מהי רוחניות
רוחניות על פי פרשנות חילונית אחת היא חוויה טבעית נדירה אשר משנה את המציאות עבור החווים אותה, ואשר תועדה על ידי אנשים שונים בתרבויות שונות. חווית המציאות באופן "אחר" (אבל ללא סמים וכו') באופן שמשנה את החיים לאחר מכן. או חווית המציאות ללא "האני" שאנו רגילים אליו.
השיוך של הרוחניות למיסטיקה או לדת או לחוויה אל-טבעית הוא מוטעה. אנשים בעלי רקע דתי נתנו פרשויות לחוויות רוחניות שהם עברו.
לפי פרשנות אחרת (כמו בודהיזם ?) רוחניות היא מסע לעבר הכרה גבוהה יותר עם פחות סבל.
אני לא מאד מפחד מ"דת". (אולי אני טועה) ויש מצב סביר שדת חילונית לא תהיה דבר רע כל כך (כל עוד היא בתוך אקולוגייה חברתית ובפרמרטים שמאפשרים לה להיות דבר טוב). חייבים סוג של מוסד חברתי כדי לאפשר העברה שימור והפצה של תרבות. אפילו ויקיפידה או מוסדות אקדמים הם עדיין מוסדות חברתיים (עם יותר או פחות הררכיה, יותר או פחות קשיחות של ההיררכיה וכו').
חברה אנושית חייבת תרבות, ולכן כבר היום יש מוסדות להעברת התרבות הלאה. העניין שאלו ברובם מוסדות לא דמוקרטים ושעל התרבות שהם מעבירים אין לנו גישה או הבנה של הערכים שעליהם הם מבוססים. טלוויזיה, סרטים, פרסומות ומערכת החינוך הפורמלית הם סוג של דרכים להעברת תרבות ועל רובם אין לנו שליטה. וכל זה במקום שבו אנשים מדמיינים שהתרבות שלהם נקבעת באופן אישי ואינדיבדואלי (ולכן יש המון אנשים שמאמינים בפילוסופיה שומרית לדוגמה).
אני חושב שאנחנו עובדים על עצמנו בזה שאנחנו במיתוסים מוגזמים לגמרי על אינדיבדואליזם, ספקנות וראציונליזם. לגבי האחרון יש את המחקרים שמראים שאנחנו לא כאלה (לא רציונלי ולא במקרה). החילונים הראשונים היו אינדבידואליסטים נגד קהילות דתיות שפנו גם לספקנות וגם לרצאיונליזם, אבל אני בספק כמה אפשר להמשיך עם זה הלאה בקנה מידע שאלו ערכים מרכזיים לחיי היום-יום. (מה גם שהם מתנגשים – ספקנות מתנגשת עם ראציונליזם לדוגמה). לכולם נוח לחשוב שהם ראציונלים אבל בסופו של דבר אנחנו לא. ספקנות ושות' ישארו דברי מפתח כדי להמשיך את השינוי המתמיד שצריכה חילוניות רוחנית, אבל בחיי התרבות של כל קהילה אני מאמין שברוב הדברים נמשיך להאמין לאמונות שהתרגלו אליהן , לסמוך על אנשים מסויימים שהתרגלו אליהם וכו' (כמו שאנחנו עושים היום?). כלומר להבין גם היכן נכנסים אמון, רגש וקהילתנות.