קשה לי להמעיט בערכו של המאבק הצעיר שלנו. מעולם לא יצאו בארץ כל כך הרבה אנשים להפגנה אחת, ועל נושא חשוב כל כך. אם לא תכננתם עדיין לצאת להפגין, אני מבקש שתשקלו את זה, כי עד כמה שזה מרגיש מיותר להכנס להמון הצפוף, לצעוק ולהזיע, זו ההצבעה הדמוקרטית שלנו ברגליים. הפוליטיקאים כבר לא מתרשמים מהסקרים שרואים ש90%+ מהעם מרגישים הזדהות עם מטרות המאבק, הם צריכים לראות נחילי אנשים ברחובות, אנשים רגילים שמספיק כואב להם ומספיק אכפת להם בשביל לצאת לרחובות בליל אוגוסט חם, כדי להגיד את מה שלא הצליחו להגיד עם הפתק בקלפי כבר 20 שנה.
אתם גם לא חייבים לעלות על ההסעות לתל אביב, יהיו צעדות ועצרות בכל הארץ. אני בעצמי עוד לא יודע אם אהיה בירושלים, או נס ציונה או ראשון לציון, אבל מה שבטוח, אני ושרון נצעד. איך אפשר שלא?
זו לא מחאת הבינוניים ולא מחאת התחתונים. זו מחאה של 95% התחתונים של העם, תשעה וחצי עשירונים. גם עובדי הייטק נפגעים מהמדיניות הזו, ובטח שהדור הבא. אתם חייבים את ההצבעה הדמוקרטית הזו ברגליים לעצמכם, להורים ולילדים שלכם.
גיא הביא בבלוג שלו דואל שרשרת, אני אביא אחד אחר שקיבלתי אני:
בשבת הקרובה יתקיים אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל. הגזמתי? תחליטו בעצמכם:..
בסך הכל לפני חודש וחצי עוד ישבנו בבתים שלנו וכאבנו את המצב. התלוננו על הריכזויות, על הפערים, על העדר השוויון, על השירותים החברתיים המופרטים, על החינוך המתדרדר, על מערכת הבריאות הקורסת, על שירותי רווחה אומללים, על דיור בלתי אפשרי, על יוקר המחיה, על הפילוג, על ערכי דמוקרטיה מתמוססים, על תעסוקה בלתי הוגנת, על חסרונם הבלתי נסבל של סולידריות וערבות הדדית, על אלימות הולכת וגוברת, על אתוסים של "בטחון-בטחון-בטחון", על מוסדות שלטון מושחתים, על חלוקת משאבים לא הוגנת, על מדיניות כלכלית משולחת רסן, על סדרי עדיפויות מעוותים, על שנתנו לכל זה לקרות.
אלא שאז קרה משהו גדול – נזכרנו שהמצב הזה הוא לא נתון משמיים. נזכרנו שאנחנו העם ואנחנו קובעים, וביחד החלטנו שיכול וצריך להיות כאן אחרת. להבנה האישית והמשותפת הזאת יש שם פשוט – קוראים לה "תקווה".
התקווה חזרה לשכון במעוננו ואיתה חלף זמנם של הישיבה מול המסך, שיחות הסלון וצקצוקי הלשון. הגיע זמן מעורבות, נטילת אחריות ועשייה.
בשבת הקרובה ייצא לרחוב כל מי שהלב שלו אומר לו שאנחנו חייבים לתקן את תחלואי החברה שלנו, כל מי שאכפת לו, כל מי שנמאס לו, כל מי שדואג, שכועס, שאוהב, שרוצה, שמקווה, שמאמין. נצעד ביחד, נקח אחריות על עצמנו ונדרוש מנבחרינו להתעורר ולעשות את אותו הדבר. בקול אחד נודיע להם איך אנחנו רוצים את המדינה שלנו: מדינה של צדק חברתי.
אם זה לא אחד האירועים החשובים בתולדות מדינת ישראל, אני לא יודעת מה כן.
אני סומכת עליכם שתבינו את גודל השעה ואת חשיבותה, אבל להגיע זה לא מספיק. האירוע מספיק חשוב כדי שתעשו יותר מזה. ומה אפשר לעשות? לדאוג שכמה שיותר אנשים יבינו ויגיעו. איך? אנחנו דור חכם ויצירתי, תחשבו על משהו. כל הדרכים טובות. פרט לכך, השתמשו באמצעי התקשורת שעומדים לרשותכם כדי להפיץ את הבשורה, ואל תשכחו את אמצעי התקשורת העתיק והאפקטיבי ביותר – הפה שלכם. פשוט דברו על חשיבות העצרת עם כל מי שיוצא לכם: חברים בעבודה, קרובי משפחה, השומרת בכניסה לבר, נהג האוטובוס, הרופאה שקבעתם אצלה תור, השכן שנתקלתם בה במדרגות, הקופאי בסופר… תם עידן הניכור. אנחנו מתחילים לדבר אחת עם השני.אז הנה הפרטים:
תל אביב –
מוצאי שבת הקרובה, ה-3.9.2011, 21:00 בערב
צועדים מהבימה-רוטשילד לכיוון העצרת שתתקיים בכיכר המדינהעצרות נוספות יתקיימו בחיפה, בירושלים ובבאר שבע.
מי שרוצה לעזור עוד וצריך שנעזור לו בזה, מוזמן לפנות אלי בדוא"ל:
Orly_w@yahoo.com
או בכל דרך אחרתתרגישו חופשיים להפיץ את המייל למי שבא לכם.
אורלי וייסלברג
עמוד פייס להתפקדות, וללוגיסטיקה של טרמפים והסעות. גם התאחדות הסטודנטים מסדרת הסעות לכל המעוניינים.
ומוסיף חגי קוט מהעמותה לכלכלה בת קיימא:
הייתי בשתי הפגנות עד כה. מעבר לחשיבות להיות שם, זה ממש מרגש להיות שם!
אחד מהשירים האהובים עליי שמבטאים יותר מכל את ההרגשה שלי למהפכה:אני מאמין / שאול טשרנחובסקי
שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בךכי עוד נפשי דרור שואפת
לא מכרתיה לעגל פז
כי עוד אאמין גם באדם
גם ברוחו רוח עזרוחו ישליך כבלי הבל
ירוממנו בומתי על
לא ברעב ימות עובד
דרור לנפש פת לדל
נתראה בעצרות!!