אז מה עושים עם ההרגשה שעוקבים אחריך?

גורביץ הטוויט הרגע את הידיעה בנרג' על כך שמל"ט עקב זמן ארוך לפני ואחרי הטבח של זאדה בשפרעם, ולא ברור למה. וליכטש נותן ציטוט מעתון מודפס "צביקה קנפר, המשרד לבטחון פנים: ״המטרה היא לצור הרתעה, להגביר את תחושת הביטחון״ ~ על רישות הערים במצלמות מעקב, ידיעות עמ׳ 8" – כלומר בדיוק מה שאומרים לנו כל הזמן בבריטניה, זה אמור ליצור תחושת ביטחון, אבל לא בטחון אמיתי. בנוסף לינק שהטוויט אתמול קורי דוקטורוב, על איך ש'בטחון נסתר' גורם לבתי הספר להרגיש לילדים ככלא.

צה"ל, בדוגמא מקומית טריה מהלילה, סוגר את בילעין לישראלים בימי שישי. השלב הבא לצלם מי כן נכנס, לזהותו רטרואקטיבית ולהכניסו לכלא? הרי זו הסיבה שהמשטרה מצלמת הפגנות במרכז תל אביב, גם אני אצלם בכמה סרטים, (עם הזקן הישן והמכוער שלי לצערי). אני תוהה כמה מהעוצר ההפוך הזה על בילעין הוא בשביל להדוף מפגינים וכמה הוא בשביל להבחין בין תושבי פנים ותומכי חוץ (אני כבר לא מדבר פה על שלל עבירות זכויות היסוד הדמוקרטיות שקורות פה).

אז מעבר לשאלת הפרטיות ברשת, והפרטיות בהפקות מדיה הזויות, יותר ויותר מאמרים מתייחסים לאחרונה לשאלת רגשות הציבור שאחריו עוקבים. לפני כמה שבועות הזכרתי את הסיפור של אם בריטית שהיתה מטרה למעקב ממושך ויקר ללא סיבה מוצלחת. היא תבעה (קצת בצדק) על עוגמת נפש, וזאת למרות שהחוק הבריטי התיר את כל הפעולות שננקטו כלפיה (ללא צווי שופט!) עוד הרבה לפני שמצלמות המעקב החלו להתחרות במספר התמרורים בבריטניה. מעקב אלקטרוני אחרי פעולות בירוקרטיות ובנקאיות, למי שמודע למה שאפשר להפיק ממנו, מטריד עוד יותר, אבל גם מידע "נטול זיהוי" שחברות פרסמו לצרכי מחקר יכול להיות יותר מדי חושפני.

המאמר בלינק האחרון מציע שתוסיפו אם כך שני משפטי מפתח ל"מידע רוצה להיות חופשי". ראשית סוויני, ראש המרכז לחקר חישובים וחברה בהארוורד: "מידע נוטה לזרום לכאן ולשם ולהצטלב עם מידע אחר" בתגובה על חוקי ההפלות הבעייתיים של אוקלהומה. שנית פול אוהם, פרופסור למשפטים שאומר: "מידע יכול להיות יעיל או אנונימי לחלוטין, אבל לא שניהם".

אבל הפתרון לא יכול להיות זניחת מחקרים, כי זה כמובן לא פותר את הבעיה, רק מניח לה לקרות בשאר המקומות הבעייתיים (כריית מידע עסקי של החברה בתוך עצמה תמיד יהיה). נצטרך להחליט מה היא גישתינו למצב שבו זה יקרה בהצטלבות בין פרטיות לבין הרצון או הצורך לשפר טיפול או ידע רפואי, לשפר שירות מסחרי, להגדיל מכירות או לייעל את שרשרת האספקה וכולי. אנחנו יכולים להחליט שאין יותר מה לעשות כדי למנוע את זה, אבל איך נגיע לשם בלי לאבד צלם אנוש? כמו שאמרתי בעבר, קשה לי להאמין שויתור על פרטיות המידע הזה כמו שמעודד דייויד ברין יכולה לעבוד בחברה המערבית בצורה שלא תשנה את אופי החברה לרעה, תשתק חופש ביטוי ותהפוך את רובנו לפרנואידים.

פרידמן חי

כמו שרמזתי בפוסט קודם בסדרה, כותב ידוע אחר שהתייחס לנושא הוא דייויד "הבן של מילטון" פרידמן, כלכלן ותיק מהצד האנארכו-קפיטליסטי של המפה. כחובב מדע בדיוני, כותב פנטאסיה וגיימר לא קטן (אומרים שהוא "כבד" ב-WOW. מה הסוד שלך, סבא?) הוא מכיר את כל טיעוני הדיסטופיה. בספרו "עתיד לא מושלם" הוא נוגע בהמון תחומים מעניינים (ממותו של הקופירייט ועד טכנולוגיות שיעשירו או ישמידו אותנו) והוא מגיע כמובן לפרטיות בעתיד דיגיטלי. הוא לא מודאג, כי הוא טוען שהמין האנושי יתרגל לכל שינוי טכנולוגי כמו שתמיד היה. הזחיחות הזו מתעלמת מהעובדה שהשינויים הטכנולוגיים עוקפים בקצב מתגבר את יכולת האנשים להבין את ההשלכות הפסיכולוגיות והתרבותיות, הוא כותב:

New technologies change what we can do. Sometimes they make what we want to do easier. After writing a book with a word processor, one wonders how it was ever done without one. Sometimes they make what someone else is doing easier – and make it harder for us to prevent him from doing it. Enforcing copyright law became more difficult when photo typesetting made the cost of producing a pirated edition lower than the cost of the authorized edition it competed with, and more difficult again when inexpensive copying put the tools of piracy in the hands of any college professor in search of reading material for his students. As microphones and video cameras become smaller and cheaper, preventing other people from spying on me becomes harder.

The obvious response is to try to keep doing what we have been doing. If that is easier, good. If it is harder, too bad. The world must go on, the law must be enforced. Let justice be done, though the sky fall.

Obvious – and wrong. The laws we have, the ways we do things, are not handed down from heaven on tablets of stone. They are human contrivances, solutions to particular problems, ways of accomplishing particular ends. If technological change makes a law hard to enforce, the best solution is sometimes to stop enforcing it. There may be other ways of accomplishing the same end – including some enabled by the same technological change. The question is not how to continue to do what we have been doing but how best to achieve our objectives under new circumstances.

בהמשך, בסתירה, הוא גם כותב שהוא בעד ה-DMCA וש-DRM מגובה בחוקים זה יופי של פתרון – וזה מאדם שטוען במקביל שהוא בעד קוד פתוח, מידע חופשי וקפיטליזם אנארכי? מבחינתי הוא קצת לא מפוקס בכיוון, אבל המשכתי לדפדף בספר שסוקר (לצערי קצת בשטחיות) קצת משלל הסתירות החוקיות שמביאה הטכנולוגיה. הוא מראה שכבר עכשיו יוצרים מצבים של תרומות ביציות, פונדקאות, קרייוגניקה של מתים בכוונה להחזירם לחיים וכולי. לרובם אין לו פתרונות להציע.

בקיצור ספר מעניין, אבל חזרה לעניינינו, פרידמן מגדיר כך את הפרטיות: היכולת של אדם לשלוט בגישה של אחרים למידע אודותיו. כמו שרמזתי אתמול, רעלה היא פתרון גרוע כי היא תדרדר יחסי אנוש, מה שאומר שלהסתגר בבית זה רע ולצאת לרחוב בפנים רעולות זה רע, ולהצטלם בכל מקום ע"י המשטרה זה רע מצורה אחרת אבל בלתי נמנע, וכך גם לגבי מצלמות פרטיות עם כוונות טובות יותר וטובות פחות. בקיצור לצערי אני נשאר עם סימני שאלה ביד. אולי כמו שפרידמן אומר, אנחנו צריכים באמת לשנות גישה ולקבל שזה העולם החדש, ולהתאים את עצמינו חברתית? כי ברור שמי שלא יתאים את עצמו, יפול לתוך עתיד מאוד לא נעים בלי אפשרות אמיתית לטפס ממנו חזרה.