Copyfight 4: "המתרגמים בעם" ועוד כמה מילים על ספרות חופשית, חינם ועדיין רווחית בעידן האלקטרוני

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים "פיראטיים", ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים "פיראטיים" של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם (פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ותהליך העבודה.

למי שלא רוצה לנבור לעומק הפוסטים הנ"ל, אני אסכם את זה בקצרה: זה מסובך.

יותר באריכות, הנה תשובתה החיובית ב2007 בפוסט שאלות נפוצות:

12. מה דעתך על תרגום החובבים שהתפרסם ברשת?

המשתתפים נהנים, סביר להניח שהם לומדים מזה הרבה, גם על הארי פוטר וגם על תרגום באופן כללי. אולי אחרי התנסות כזאת לאחדים מהם גם יש הערכה מחודשת לעבודה שלי. יש לחובבים עוד לא מעט ללמוד, אבל הדרך הכי טובה ללמוד היא לעשות בדיוק מה שהם עושים: לנסות את ידם בתרגום. תוכלו לקרוא את תגובתי לתרגום "הארי פוטר והנסיך-חצוי הדם" בכתבה של רותי קרני, שהתפרסמה לפני שנתיים באתר NRG.

לא נראה לי שתרגום החובבים הוא מתחרה רציני למהדורה הרשמית שתצא, וגם אם כן זאת בעיה של הוצאת הספרים ולא שלי. מבחינתי האישית, בגדול, שיהיה למתרגמים בכיף.

מבחינה חוקית, ייתכן שפנים מסויימים של הפעילות הזאת אינם חוקיים, אבל אני לא צד בעניין.

לעומת זאת בפוסט על התרגום לסטפאני מאייר מיוני 2009 היא מודה שיש לה כבר ספקות בענין. היא מסכימה עם דעת "מחנה דוקטורוב" שזו מתנה ליחס"צ, והיא גם מסכימה שאין מנוס מכך שזו עברה על החוק, ובכל זאת היא חושבת שזו טעות של בית ההוצאה לתבוע את המעריצים. מסובך, כאמור.

המכה שלכאורה סוגרת את הגולל על טיעוני הפוסט היא הההחלטה האישית והקיצונית של מאייר. אחרי שהודלפה בזדון טיוטא של הספר לרשת היא הודיעה שפשוט איננה מתכוונת לסיים ולפרסם את הספר. במקום ×–×” היא בחרה לפרסם את טיוטת הספר האחרונה רשמית אצלה באתר, אבל בכל זאת לא להביאה לדפוס, עם התירוץ המורמוני שהקוראים שרוצים לקרוא בכ"×– את הספר-שלא-יפורסם "לא רגישו שהם מוותרים על משהו בגלל שהם רוצים להשאר ישרים". חינוכי? מֶה… אפקטיבי? לדעתי לא. סתם פאסיבי-אגרסיבי, ויש מי שיאמר "פולני", ×›×™ לי ×–×” נשמע כמו "שיהיה לכם לתרופות".

הצעד הזה לא לגמרי ברור לי. כנראה שהיא עושה מספיק כסף משאר הסדרה ומתמלוגים על הסרט, שהיא יכולה להחליט שהיא קוברת את המשך העבודה על הספר (והסדרה כולה?) במקום להוציא אותו אפילו במהדורה קטנה ואולי להיות מאוד מופתעת לטובה. אבל הרי עוד בטרם דלף הספר, לא היתה לה בעיה לפרסם את הפרק הראשון אצלה באתר כקידום המכירות. כאן השאלה שעוברת כחוט דק, וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לתת לה תשובה אובייקטיבית, או לבחון אותה אמפירית. האמונה של מו"לים ואולפני סרטים היא שמותר לשחרר טיזרים, אבל האם פרסום הספר או הסרט במלואו (אלקטרונית ובחינם) תורם או מפריע למכירות?

על כל פנים, מאייר לא הפסיקה לכתוב לחלוטין, חס וחלילה… היא עברה לכתוב מד"ב למבוגרים (קריא – יש סקס בספר). ×–×” מחבר אותי חזרה לקורי דוקטורוב ולשאלת ההפצה – קורי טוען בלהט שהוא וכל חבריו לענף כתיבת המדע הבדיוני מאוד הרוויחו ממעבר לפרסום ברשיון החצי-פתוח של CC-by-nc-sa ודומיו. הוא טוען שלפחות בתחום הצר של מד"ב, הסכנה הגדולה ביותר לסופר היא לא שיעתיקו את ספריו אלא שלא ידעו עליהם, או שלא יכתבו עליהם סיפורי סלאש ופאנפיק. הוא ממש מרגיש שהוא יותר שלם עם עצמו מוסרית כשהוא מפרסם את ספריו ברשיון פתוח (אולי עזרה העובדה שהוא התחיל את חייו כאיש סיסטם של מערכות תוכנה חופשית, וכתב את סיפור הפאנפיק הראשון בחייו בגיל בר מצווה).

שאלה קשה לחובבי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית אם ככה, האם זכות הביטוי וזכויות היוצרים בתחרות? גם ככה אנחנו יודעים כמה קשה ליצור פארודיה חוקית וכמה קל להוריד אותה, אפילו אם כתבו עליה בהערכה בניו-יורק טיימז. כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות? הרי לא מדובר כאן בדוכני הקסטות והדיסקים הבלתי חוקיים שבתחנות המרכזיות ושוק עכו. כולנו שמענו את סיפור נאפסטר ומטאליקה עשרות פעמים, ורוב הקוראים כאן מכירים את האלבומים החופשיים שהפיק, הפיץ וגם הרוויח עליהם טרנט רנזור מNIN.

כמו שרמזתי בחלק השני של הסדרה, ההיסטוריה של בחישת תעשיית הבידור בקלחת הקנין הרוחני עשירה בדוגמאות. אני ממליץ בחום על עוד תוכנית נהדרת של רשות השידור הקנדית, דיון בענין זכויות על רעיונות ויצירות, שהיא כולה מקבץ רעיונות וראיונות מרתקים. אני מאוד אוהב את ×–×” שרשויות שידור מפיצות ידע והפקות בחינם, הגדילה לעשות רשות השידור הנורבגית שמפיצה בעזרת טורנטים. מתי רוממה? אצלנו התכניות ברמה מעליבה לשכל האנושי וניתנות להורדה רק לשבוע… מה הם מפחדים שיקרה? יגנבו את התכנית העקומה שהופקה (תיאורטית) מכספי משלם המיסים וידפקו עליה עוד קופה? אם אנחנו משלמים אגרה אז למה התכנים אינם שלנו?

(אגב, פוסט מספר 700! ווהו!)

תוספת מאוחרת ל14 באוגוסט: אנשים פסיכיים.
אידאולוגיה? אינני יודע. עדיף ללמד אנשים אנגלית, לעזאזל 🙂

2 תגובות בנושא “Copyfight 4: "המתרגמים בעם" ועוד כמה מילים על ספרות חופשית, חינם ועדיין רווחית בעידן האלקטרוני”

  1. וואלה. באמת חבל שלא ראיתי קודם. ושוב, קלעת בול לעניין: "כמה מאמץ וכסף משקיעים המפיצים ובעלי האינטרסים לתבוע ולהוקיע את מעריצי היצירות?"
    תמיד צריך לזכור שיוצרים הפנפיקים, הפרודיות, התרגומים הפירטיים וכיוצא בזאת הם על פי רוב בראש ובראשונה מעריצים. (אם כי יש בקרבם גם נצלנים ציניים, אין לי ספק בזה.) את המעריצים אנחנו רוצים לחבק, לא להעניש.
    עם זאת, צריכה להיות דרך להגן על זכותו של אמן להשתכר מיצירתו, ולמנוע מצב שבו כמעט כל הרווח הולך לכל מיני גורמים משניים, מתווכים, מפיצים וכן הלאה – שאגב, לא כולם "פירטים": גם סוכנים, עורכי דין ויחצ"נים הם גורמי משנה שכאלה. (האירוניה היא שבד"כ מי שהכי לוחמני בהגנה על "זכויות יוצרים" הם לא היוצרים עצמם, אלא חברות גדולות שמתפרנסות על חשבון היוצרים!)
    בעולם טוב יותר, המעריצים היו מבינים בעצמם איפה ומתי עובר הגבול, ואפשר היה להתנהל בהסכמים ג'נטלמניים. למרבה הצער, זה לא תמיד המצב. ואני לא מדברת אפילו על ענייני כסף, אלא ענייני כבוד והגינות בסיסית.
    המיידיות והאינטימיות שהרשת מאפשרת בין מעריצים ליוצרים, יוצרת לפעמים בקרב המעריצים תחושה קצת מופרזת של חשיבות עצמית, ושל "מגיע לי". ואז מעריצים טועים לחשוב שיש להם זכות לגדף סופר שלא כותב בקצב שמתאים להם, ושהם יודעים יותר טוב מהסופר, ובכלל היצירה שייכת להם בתוקף הערצתם והיוצר מחוייב להם. (See "George R.R.Martin is not your bitch").
    ומתרגם – הוא בכלל חוצפן אם הוא חושב שהוא במשהו יותר חשוב או יותר טוב מהמעריצים, ומה עדיף לו ישתוק ויגיד תודה על הכסף שהוא קיבל כדי לעשות משהו שהמעריצים היו מוכנים לעשות חינם, מתוקף אהבתם. וכך נולדת החשיבה המעוותת לפיה לא זאת בלבד שתרגום מקצועי אינו טוב יותר מתרגום של חובבים, למעשה הוא פחות טוב, ופחות טהור, כי לא נעשה כאקט של נתינה טהורה אלא למטרות רווח.
    ראוי גם למעריצים שיזכרו, שהיוצרים בפירוש כן אוהבים את היצירות שלהם, אפילו אם הם מקבלים עליהם כסף. והם ראויים לכבוד, ויש להם זכות לשמור על הגבולות בין החיים האישיים שלהם לבין המעריצים שלהם. והם לא תמיד חייבים למעריצים כל מה שנדמה למעריצים שהם חייבים להם מתוקף הערצתם. וכן, עבודה מקצועית היא יותר טובה מעבודה של חובבנים, וראוי גם אותה לכבד. ואחת מצורות ההתבטאות החשובות של הכבוד הזה, היא העובדה שהמעריצים משלמים על הזכות לצרוך את היצירה.

  2. "המעריצים משלמים על הזכות לצרוך את היצירה" – משפט המפתח לשנים הבאות, אני חושב. כל השמוקים כמו כריס אנדרסון, שמעודדים שוק של תשלום עקיף ובלבול הצרכן כדי למשוך אותו למודלים עסקיים שאינם בני קיימא, מעודדים צרכנים בדיוק לכיוון ה"מגיע לי".

    המעריצים של היום לא מרגישים שהם צריכים לשלם על הזכות לצרוך את היצירה, אבל אולי עם חינוך אפשר לשכנע אותם לשלם ישירות לסופר או לסוכן שלו, על כל הגילגולים שעברה היצירה עד אליהם לידיים. לכן היום רואים יוצרים עצמאיים שכבר אספו מעריצים, מנסים את הכיוונים של "שלחו לי מקדמות ואז אשב לכתוב", וזה מצליח לכמה מהיוצרים הותיקים והמוכרים שניסו אותה. זה לא ברור איך יוצרים חדשים יוכלו להתחיל במצב כזה בלי השקעה אדירה מראש.

    אבל גם במודל הנוכחי זה משתלב לדוקטורוב ודומיו – הוא טוען שמרגע שסופר מד"ב מחלק גם PDF חינם, יש יותר מכירות לספר הפיזי.

    כל זה טוב ויפה לעולם הענק דובר האנגלית, אני לא יודע אם זה עובד בז'אנרים אחרים, ואני לא חושב שזה יעבוד בשוק הקטן, התובעני והטובעני של ישראל. לכן ברור לי שאין מצב שבו התרגום לעברית של "אח קטן" שעכשיו אתן מוציאים בגרף יצא ברשיון CC, לפחות לא בשלוש-ארבע השנים הראשונות.

    "האירוניה היא שבד"כ מי שהכי לוחמני בהגנה על "זכויות יוצרים" הם לא היוצרים עצמם, אלא חברות גדולות שמתפרנסות על חשבון היוצרים!" – כמובן, עם זה התחלתי את הסדרה ולכן אני קורא לחוק הזה רוב הזמן "קופירייט" כי מדובר בזכויות ההעתקה וההפצה ולא בזכות הרוחנית של היוצר עצמו. השם בעברית מטעה.

    "בעולם טוב יותר, המעריצים היו מבינים בעצמם איפה ומתי עובר הגבול" – אנשים הם חלאות, ברור. אם רק כולם היו פרידמנים מתים כמונו 🙂 ילדים היום לא רואים את המידע כמשהו שמישהו יושב ועובד עליו, במיוחד בישראל, הם מכירים עולם של מידע חינם זורם מכל הכיוונים. אלו ילדים ששמחים יותר עם פייסבוק וצ'אטים מאשר מעריב לנוער מודפס על עצים מתים, או חלילה וחס לבתוב בעצמם פאנפיק. יש בכלל כזה בארץ? בלי לספור את מופעי המעריצים על במות "אייקון". אני חושב שאם המעריצים האלו היו מנסים לשבת ולכתוב משהו אפילו חצי מקורי, אולי הם היו מגלים הערכה מחודשת למאמצים הדרושים וקצת כבוד לפרנסתם של אחרים? אז הנה רעיון – חשבת להציע לכמה מהמעריצים היותר חצופים לכתוב משהו מקורי בעצמם לפני שיבואו בטענות?

    אני מקווה שבעתיד כזה, מעריצים אולי לא ישלמו מראש על הזכות כי "ככה זה בחוק", אלא ישלמו מבחירתם (לעודד מראש, או לתגמל אחרי הקריאה פשוט כי הם נהנו).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *