חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.
ידעתי שמפרסמים מתנהגים ככה, גם טוקבקים של פרסום סמוי-שקוף אינם חדשות, אבל הישירות וההתקפתיות של אשת הקשר של מקאן-אריסון מרמזת שהאנשים שיושבים במשרד הזה כבר מזמן נפטרו מהמצפון והיושרה וגם איבדו פרופורציות והבדלה בין אמת ושקר. תגובות לכתבה אפשר למצוא אצל עידוק בבלוג הפרטי, כולל תגובות כועסות בעילום שם (אני מנחש של המפרסמים או של בלוגרים שמפחדים לאבד את ההכנסה הנוחה), ושם נרמז שאף יריב חבוט, איש שלא אמור להיות לו מחסור בכסף, היה אחד הבלוגרים שהתפתה למכשיר סלולארי אומניה, ליכטש פרסם שיר לכבוד הארוע, . הדיון שהתפתח עבר דרך יובל דרור (שכמוני הצליח להיות מופתע מהאגרסיביות), ומשם המשיך לעוד הרבה יעדים בלוגוספריים, את עץ ההתפתחויות תמצאו בבלוגדיבייט (שבאמת סבל מתקופת יובש בחודשים האחרונים…). בהמשך חזר הדיון על ענין הקוד האתי לבלוגרים, נשלף הפרויקט של אפי פוקס מהבוידעם, ונשאלה השאלה, מהו הפתרון לברדק המעיק הזה שנקרא אמינות ברשת. האם קוד אתי שמוסכם על רבים או דיסקליימרים אישיים? הרי זה לא אכיף, אמרתי את זה כבר כמה פעמים אצל אפי בבלוג. הנושא מטריד אבל אין פתרון אמיתי מלבד הפעלת השכל (מסכימים איתי רויטל, רן יניב ואחרים), ומצד שני אני לא מבין את הזלזול שמביעים אחרים בנושא (למשל רונה).
אני יכול רק לפרסם כאן את הפרמוטציה שלי לדיסקליימר (לאחרונה עדכנתי), ולקוות שתאמינו לי כשאבקר מוצר לטוב או לרע. כל בלוגר יכול לפרסם מה שבא לו, אחרים יכולים לירות בו חיצי ביקורת אם הוא לא יחסום תגובות וטראקבאקים. בסופו של דבר, על הקוראים מוטלת האחריות להפעיל חשיבה ביקורתית.
זה נכון יותר ויותר גם למדיה החדשותית הרגילה לצערי, שכבר מתקשה לדווח בנייטרליות (משיקולים מסחריים?). במקום שבו קובעי מדיניות מאבדים צפון והתקשורת מאבדת שיניים, לפעמים הישועה וקול ההגיון יכולים להגיע גם מהבלוגרים, יושבי היציעים הופכים להיות שחקני ספסל בזכות עצמם (אגב, פרשת דרורי קיבלה היום טוויסט תמוה), ועל הקוראים מוטלת המשימה לברור לבד את מקורות המידע. כולם הרי חוזים את מות העיתונות, ורק מיחלים שישרוד העיתונאי. לאף אחד לא ברור באיזה מודל כלכלי זה יקרה, ואיך נגיע מכאן לשם. זה לא הולך להיות קל, וקשקשני השיווק ינסו להטות את המידע לכל כיוון אפשרי, אני מקווה שנהיה בסדר.
לסיום אשאיר אתכם עם שתי המלצות לא ממומנות: הראשונה היא לא ללכת ל"שרקוטרי" ביפו. בזבוז זמן וכסף, אולי יום אחד אכתוב בהרחבה. גילוי נאות: לא שילמתי על הארוחה, אמא שלי הזמינה אותי (וסבלה עוד יותר ממני).
השניה היא על התקליט החדש של רגינה ספקטור, שהולכת והופכת ליותר יפה אבל יותר ממוסחרת מפעם לפעם (כסף כסף כסף). התקליט האחרון שלה יצא לחנויות לאחרונה. גילוי נאות: עוד לא שמעתי אותו בעצמי, אבל נראה שעדיין היא מעולה במה שהיא עושה אז מה יש כאן להמר?
Laughing With