×‘× ×• של ×לפרון: "× ×•×¨×™×“ לרוצח ×ת הר×ש, ×”×™×“×™×™× ×•×”×¨×’×œ×™×™×."
מוטי ×›×¥, פרקליטו של עמיר ×ž×•×œ× ×¨ על חיסול ×לפרון: "×ין לו יד ורגל בדבר".
תגידו… יש בן ××“× ×חד ×©×œ× ×ž×—×œ×™××” ×ותו העובדה ×©× ×•×ª× ×™× ×œ××œ×ž× ×ª ×”×יש הצדיק ×”×–×” להתבכיין ×רוכות ברדיו ×‘×ž×§×•× ×œ×ž× ×•×ª ×ת רשימת ×”××œ×ž× ×•×ª שייצר ×ותו הצדיק בידיו ובידי משפחתו? בושה לכלי התקשורת הפרטיי×, עוד יותר בושה לממלכתיי×, והכי בושה לגל"צ שככה ×”× ×ž×¡×§×¨×™× ×ת הרפש ×”×–×”.
כמו שכתבתי פה, ברגע שאתרים מובילים הופכים עבריין לגיבור תרבות אין לנו על מה להתלונן(או שבעצם דווקא אז..?).
ברור שאז, אלא מה?
למה מאז רצח רבין ועד היום שמענו יותר על יגעל ואשתו חריסה, ולא על פלורליזם ודמוקרטיה ואנטי אלימות? למה מנסים בכלל לראיין את החרא הקטן לכלי התקשורת? אותו סיפור בדיוק. הפכנו למעריצי פשע כמו האמריקנים (ראה ערך הסרט "רוצחים מלידה")
כי זה מוכר עיתונים, יוצר רייטינג ומביא פייג'וויוז.
לאו דווקא מעריצי פשע, הפכנו להיות צהובים מכף רגל ועד ראש.
-ברגע שאתר ספורט מסויים (לא אגיד את שמו שמא יתבעו אותי, רק אציין שהבלוג "עומדים בשער" סיקר אותו בצורה מעולה) עוסק בעיקר ברכילות.
-ברגע שיוסי בובליל הפך להיות השיקספייר החדש (ואני בספק אם מעריציו יודעים מיהו שיקספייר).
-ברגע שמסקרים בהרחבה כל פיפס שאומרים עבריינים קטנים רק כי זה מביא רייטינג.
-ברגע שהעיתונים עושים ממותו של עבריין טרגדיה לאומית.
ברגע הזה – איבדנו את עצמנו.