אינטל ומדד הקוליות

אניטל התחילה סופסוף למכור BMC לתחנות עבודה. מדובר בכרטיס שפעם ×”×™×” נמכר במאות דולרים לשרת אבל עכשיו בייצור המוני אפשר להכריז עליו כהגיוני גם לתחנות – איש תחזוקת הרשת יכול להתחבר למכונה מרחוק ישירות דרך החומרה, לשלוט במסך, מקלדת, עכבר וכפתור הכיבוי בלי להגיע לשולחן המשתמש, התחנה אפילו לא צריכה להיות דלוקה ומערכת ההפעלה יכולה אפילו להיות בתקלה שלא מאפשרת לה לצאת לרשת, אבל הכרטיס עוקף את כל אלו. בגלגול הדסקטופי של המוצר אינטל גם נותנים פיירוול חומרה קטן (נדמה לי, הטקסטים שלהם נוראיים ושיווקיים, אין מידע תכלס) כדי להפריד תחנות שחטפו וירוס לפני שידביקו את השכנים. בקיצור יותר שליטה ריכוזית לצוות ×”IT.

האחרונים שהיו קוליים בהפקות משרדיות (אני חושב) היו מיקרוסופט בריטניה ששכרו את ריקי ×’'רבייז לעשות להם זוג פרקים של "יעוץ" סטייל "המשרד". מאז אין פיפס של מגניבות בתחום, אפילו שאינטל שכרו את קריסטופר גסט לביים שני קליפים (הוא ידוע גם כזמר של ספיינל טאפ והרוזן רוגאן בעל שש האצבעות) – עדיין ×–×” נסיון עלוב. למה אין לחברות האלו חוש למגניבות? הם שוכרים חברות שיווק מרובעות מדי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *