יצרתי קשר עם הוצאת שטיינהארט קציר, שתחת המותג "העולם" מייבאים לארץ ומתרגמים הרבה ממדריכי הטיולים ובינהם הלונלי פלאנט הפופולארי. 168 ש"חים בשביל הזמנה מיוחדת של המדריך הסקוטי, לא פחות, שיגיע עוד שבוע לארץ. מהדורה עברית לא יצאה מאז 2001 כי כנראה אף אחד לא קנה אותה. הצצה מהירה באמאזון מצאה לי את אותו הספרון ב$15, ועוד $7 משלוחה, ועדיין זה חצי המחיר ובאותה מהירות הגעה של שטיינהארט קציר.
דא עקא, כי אני לא מסוגל לקפוץ להזמין באמאזון בלי לשפוך כספים על ימין ועל שמאל. אם הספרון עולה חצי המחיר הרי שאפשר להוציא את אותו הסכום ולקנות שניים! אבל מי היותר טוב? קוראים את ביקורת הקונים על הלונלי, אח"כ ראף גייד, אח"כ פודור, אח"כ BAA (פרומר) ועוד יש את אייוויטנס של DK ואת הירוק של מישלן… כל אחד מהולל ועל כל אחד מהם יש גם ביקורת שלילית אחת לפחות, ובכל אחד מהם יש משהו שאין באחרים… והפיתרון הנכון הוא כמובן לקנות שלושה (ואף אחד מהם לא הלונלי בסוף :-))
אובססיה? נההההההה……
מישהו כינה פעם את אמזון בתור האתר הכי וובשתייםאפסי באינטרנט. מה שאתה כותב רק מראה שוובשתייםאפס מוכר מעולה 🙂
יש משהו בזה שהאתר יודע להמליץ לך על ספרים מתחרים, ולמשתמשים אחרים לתת המלצות.
לגבי מידת וובאפסשתיימיותו של אתר זה או אחר – אלו הגדרות שאני לא מבין בהן. אני רואה איך אנשים בונים שירות MASH על הגב של גוגל מפות ואומר "מגניב!". אני מריץ וורדפרס ומספר אתרי מדיהויקי ועדיין אין לי מושג מה זה ה2.0 הזה. אני כתבתי וקראתי בלוגים לפני 12 שנה, יותר מעשור לפני שטים אוריילי טבע את המונח. לא יודע מה הוא רוצה. העובדה ששני אתרים משתפים פעולה בBACKEND עוד לא הפך את הרשת למשהו שונה, זה פשוט שהם פתחו API. הרבה יותר נחמד הMASH שאנשים עושים מקומית על הדפדפן שלהם עם תוספי שואש וסקריפטים של גריזמונקי. (למשל אוסף סקריפטים שכתבו סטודנטים לבדיקה מול ספריות הקולג' שיראה להם אם הספר בו הם בוהים באמאזון קיים בסיפריה ואם יש עותקים פנויים להשאלה, ישר בגוף אותו העמוד באמאזון)
ווב2.0 זאת הגדרה (לפחות מבחינתי) של היטשטשות הגבולות בין יצרני התוכן לצרכני התוכן. לעיתים קרובות כאשר יצרן התוכן והצרכן שלו אחד הם.
זה שאתה משתמש ב-backend ומגיב אצל מישהו, זה לא הופך את הפעולה שלך למשהו שונה ממה שהיה לפני שהומצא המושג, אבל ברגע שהוא הוטבע, הפעילות לתאום את ההגדרה, ולא כמו בעבר שהייתה פעילות בציפיה להגדרה זאת או אחרת.
אני בד"כ נוסע למקום חדש עם הזמנה למלון ליום הראשון
כל השאר בא לבד.
המסלולים שלי בד"כ מאד כללים ואני נוסע לפי החשק.
נכון לעכשיו לא היו אכזבות, רק הפתעות טובות.
זו בעיה בסקוטלנד, מישל.
ב-Islay, למשל, יש כמות מאוד מוגבלת של מקומות. במיוחד כשאנחנו נוחתים בדיוק בזמן שיש שם פסטיבל ג'אז. אז ההזמנה היא משהו שחייבים לעשות. בנוסף, רוב המזקקות רושמות באתר שלהן, שהסיורים הם בהזמנה מראש. חלקן דורשות אפילו שבוע מראש. גם המעבורות לאיים לא מפליגות כל יום כל היום. צריך לתכנן קצת את הנסיעה לפי לוח הזמנים שלהן.
הטיול בסקוטלנד, בגלל שהוא כל כך מוגבל בזמן (שבועיים בסה"כ), ויש כל כך הרבה מה לראות, צריך להיות מתוכנן באופן יחסי. זה לא אומר שאנחנו מחליטים בדיוק באיזו עיירה נבקר באיזה יום, אבל צריך לתכנן את הטיול מבחינת האיזורים הכלליים שנהיה בהם.
לגבי המדריך, שבו פתח עירא את הפוסט, אני חושב שבסה"כ, אם אפשר לקנות מהדורה קצת יותר מעודכנת מבחינת המחירים של לונלי פלאנט (גרסת 2001 של התרגום הישראלי, מדברת בערך על חצי מחיר מהמחיר כיום), אפשר לא רק להסתפק בו, אלא למצוא בו לא מעט פנינים. וזה רק לפי רפרוף ראשוני. אני לא חושב שיש צורך להגזים ולקנות 3 מדריכים. בסה"כ את הרוב כבר ראינו באינטרנט, סימנו ב-del.icio.us, ואין צורך לעשות מחקר רציני מדי, כי אז כמו שמישל ציין – אנחנו לא נופתע מהדברים הקטנים שהופכים את הטיול ליותר מסקרן.