טוב.. אז ביקורת המסעדות של עבדאללה יוצאת לדרך מחדש. והפעם מסעדת פויקה, אותה ניסינו לראשונה אמש.
הרבה זמן אני שומע על המסעדה הזו הרבה דברים טובים, ואתמול, בעזרתו האדיבה ובארגונו של שי, תפסנו שולחן לשישה.
אקדים ואומר שכל מה שאמרו על המסעדה הזו נכון, כך שמי שירצה יוכל לעצור כבר עכשיו.
הערב שלנו התחיל בערך ב-20:30, עת התחלנו במשקאות פתיחה לא רעים. בירת הבישוף הכהה מהחבית היתה טריה ואוורירית, כמו שאני אוהב אותה. הקוקטיילים שהזמינו חבריי דיברו אליי קצת פחות.
מאחר והיינו כמות נכבדת של אנשים, החלטנו ללכת על מנות משותפות. כלומר כולם אכלו מהכל.
המנות הראשונות היו בהחלט מעניינות. לקחנו 6 מנות שונות. הטובות שבהן, לפחות על סמך ההתלהבות בשולחן, היו:
נקניקית בורוורס דרום אפריקאית על מצע כרוב כבוש, מוזאמביקה (שרימפס וקלאמרי ברוטב יין לבן וניל אפריקאי ושבבי קוקוס), מלאווי גולד (צלעות וכבד טלה צלויים עם חציל מעושן ונענע) ופילה ברום.
האחרות היו קצת פחות מלהיבות – פוג'יקה (קדרת תפו"א וירקות שורש בציר ירקות וחמה, אשר נאמר לנו שהיא מתאימה לצמחונים בעיקר, אבל הלכנו על זה למרות האיזכור), וסלט פויקה קר (נתחי אנטריקוט מעושן, עגבניות מיובשות, שעועית, בצל, לימון ושמן צ'ילי), שהיה קצת מלוח מדי.
עם המנות הראשונות חיסלנו בקבוק יין ספרדי, מרקיז דה ריסקל 2005, מאיזור ריוחה (100% טמפרנילו). מתברר שהיקב החליט להחליף תוויות, וזו הפעם הראשונה שנתקלתי בתוויות החדשות. היין היה קליל, פירותי מאוד (פירות בשלים, כגון משמשים). היין הצליח להיפתח לאורך הארוחה ובהחלט היה נחמד ונתן תמורה למחיר המאוד סביר (98 שקלים במסעדה).
כשסיימנו את העניין הקשה הזה, עברנו לאיטינו לכיוון העיקריות, שכללו בשר – והרבה. מתברר שאת נתחי הבשר למיניהם, השף מבשל גם כן בפויקה, מה שהפתיע ונתן לבשר להיצלות מעט בנוזלים שלו.
הוזמנו 4 מנות עיקריות לשולחן, שכללו:
קילו וחצי של פריים ריב (בערך 1.2 קילו נטו, אם מורידים מהחישוב את העצם), שהוגשו כשני נתחים גדולים עם עצמות מכובדות למראה, על מגש עץ מאסיבי. הנתחים לא היו עבים במיוחד, ולדעתי מיצו בצורה יפה מאוד את הפוטנציאל שהיה בהם.
מעבר למנה המפלצתית הזו, הוזמנו גם ראמפ סטייק (300 גר'), אנטריקוט (300 גר') ופילה (220 גר'). אני לא חושב שהיה מי שסבל ממה שהוגש לנו. חלקים מסויימים היו טובים יותר, חלקים אחרים קצת פחות, אבל בסופו של דבר, רק בשביל העצם של הפריים ריב, היה שווה לבוא.
עם הבשר קיבלנו גם מספר רטבים וראש שום גדול ויפה. הצ'ימיצ'ורי המתבקש היה חביב מאוד, וכך גם רוטב הצ'ילי, שהוסיף פיקנטיות לבשר, בלי להשתלט על הטעם של הבשר, דבר שנדיר במקומותינו.
כמובן שגם את המנה העיקרית לא השארנו מיותמת מיין. עם הבשר שתינו יין אוסטרלי פשוט ונחמד, הישר מן העולם החדש. בלנד קברנה-שיראז 2005 של ווילוגלן, סיפק את הסחורה, וגם הוא, כמו קודמו, נמכר במחיר סביר מאוד (88 ש"ח).
כאן, לפני שנגיע לקינוחים, אני רוצה לציין את השירות שקיבלנו.
הרבה זמן לא נתקלתי בשירות כל כך אדיב, חייכני ולא מציק. בדיוק נכון. אפילו איפשרו לנו להציץ למטבח כדי לראות את מעשה הבישול בסירי הפויקה. למלצריות היה חוש הומור בריא, הן ענו על שאלות רבות בלי למצמץ, והן בהחלט עשו את העבודה על הצד הטוב ביותר.
ואז – הגענו לעולם הקינוחים. ליתר דיוק – שניים. המסעדה לא שמה דגש על קינוחים ביזאריים וערבוב טעמים משוגע.
הקינוח הראשון, והפחות טוב לטעמי, היה מאפה בננות ברוטב קרמל וניל, שנקרא שראמבה. הוא היה פשוט, נחמד, אבל מעט יקר מדי למאפה פשוט (34 שקלים).
הקינוח המיתולוגי במסעדה הוא כמובן הפויקה שוקולד, המכונה שוקונגו. מדובר בסיר פויקה קטן, שבו ממלאים שוקולד חם בציפוי של שוקולד לבן. את הסיפור הזה אוכלים בכפיות, ולאט. אפשר לקרוא לזה בעדינות, כפי שעשה יהודה: Death by Chocolate. הקינוח הזה משאיר אותך עם חיוך על הפנים, ועם בטן מפוצצת. לא מומלץ לקחת דבר כזה לפחות מ-3-4 אנשים, אלא אם כן אתם מתכננים להקיף בזמן הקרוב את תל אביב ברגל, לפחות איזה פעמיים שלוש.
זהו בעצם. הקו התחתון – יצאנו עם חשבון של 1439 שקלים לפני טיפ ל-6 אנשים. לא זול, אבל בהחלט שווה.
עבדאללה ממליץ.
שכחתי לגמרי מהמסעדה הזו! ולא הייתי בה כל כך הרבה זמן. אני שמח לקרוא שהיא נשארה טובה כמו שהיא היתה.
במיוחד כשהאופציה היחידה שהכרתי, למשהו שקשור קשר קלוש למטבח הדרום אפריקאי, היה בלאק סטיר. ורק המחשבה הזו מעבירה בי צמרומורת. פויקה היא פשוט הבחירה השפויה למי שרוצה שילוב של יין טוב, בשר טוב ושירות טוב. השילוש ה"קדוש" לא קיים ברוב המקומות. אני, לפויקה עוד אחזור. בכך אין לי ספק.
אין כמו המסעדות בדרום אפריקה פשוט סוף הדרך.
בלק סטיר טוב אבל לא טוב כמו הדבר האמיתי.
נראה לי שעשית לי חשק לבקר במסעדה הזאת.
אתה מוכן לעוד סיבוב בעוד חודש או שניים?
אגב יש לי פויקה בבית ואני אשמח להשתמש בה/בו מתישהו, אז תחשוב על משהו.
אני צמחוני, אבל עדיין יכולתי לטעום את העוגה שהם עושים בטעם העיר. והיא היתה כזו טעימה!
אגב, הסקין הנוכחי (עם היין) מאוד משעשע. זה נותן הרגשה כאילו איזו נורה מאירה חלק מהמסך ומפריעה..
מישל – אני אשמח לחזור לשם, כמו שכתבתי. בדרום אפריקה עוד לא הייתי, אבל שלחתי לשם את הדור הקודם, והם חזרו מלאי חוויות. בלאק סטיר, לפחות בהרצליה פיתוח, כבר מזמן לא משהו. לידיעתך.
כדי להשתמש בפויקה שלך, כל מה שאתה צריך לעשות זה לומר איפה אתה רוצה לעבוד עם זה, ואני אגיע. זה עד כדי כך פשוט.
אה, וגדא – תנחומיי.
יפה יפה… נתתי לו אצבע ופתאום הוא פותח פוסטים בלעדי והמערכת אפילו לא מודיעה לי שיש פוסט חדש בבלוג שלי… צק צק.
ההתלהבות שלי מהבשרים היתה פחות הסטרית מגיא, אני באתי לשם דווקא בחיפוש אחרי טעמים אקזוטיים, ודווקא נהניתי מהמנה הצמחונית ומהתוספות לבשר שהיו מיני פירה שורשים אפריקניים בשמות עלומים. מבחינתי המנה המנצחת הייתה הראג'בוקה, פירה מענין ועליו תערובת טעימה ומיוחדת של צלעות ואוכף טלה בזיגוג מיוחד…
נויף – איך פיספסתי שאתה באוסטרליה? מזמן לא הצצתי כנראה. קנאתי לכם! תהנו הרבה בשביל כולנו 🙂
טוב, נו…. אתה יודע.. אני מחכה שתכתוב על דברים כגון אלה בעצמך. אני מחכה, מחכה, בוכה, בוכה, ומי לא בא?
אז אין ברירה, ועבדאללה חייב לעשות את העבודה השחורה, למען יידע העם החי בפלסטין על הנאות החיים שהוא מפספס.
ככתוב בכתובים: "בדם ואש, נשמיד את הבשר!" (דגש על עניין הדם).
קבענו – אולי בשבועות הקרובים נוכל סוף סוף להפגש ונעשה פןויקה משלנו. תכין תמתכונים.
OFFTOPIC
עירא, חשבתי עלייך היום – ראיתי סלר 13 בסופרדרינק, 600 ומשהו לבקבוק ליטר.
מחיר מוגזם לעניות דעתי…
בהחלט. סינגל בינוני מאוד.
בשביל פחות מזה הצלחנו להשיג לגאוולין 12 C/S
אני לא אהיה סניגור של החנות, אבל לדעתי אפשר לספור על יד אחת את החנויות בארץ שמחזיקות בקבוק, מה שמגדיל קצת את השווי של זה… (מה מצב הביקוש זו כבר שאלה אחרת, ולרוב מי שמבין ברמה של ויסקי כזה לא שכיח יודע גם שלא קונים בארץ…)
אני דווקא נהניתי יותר מהסטיקים של בלאק-סטיר מאשר אלה של פויקה.
לא שאני מחזיק מעצמי מבין גדול בנושא, אבל לפויקה לא מצאתי עדיין סיבות לחזור, לפחות לא עד שקראתי את הביקורת שלמעלה.
מה להגיד? כל הכבוד לסופרדרינק? רק על השם מגיע להם מכות, זה המותג של החיכוי הזול והלא-טעים של מיץ פז. 🙂
אני שמח לעשות שירות למסעדה הזו.
זו היתה הפעם הראשונה שלי שם, ואני סבור שזו לא תהיה הפעם האחרונה. מאוד נהניתי מכל האווירה במקום, מה גם שחניה לא היתה בעיה, שזה בהחלט יתרון נוסף, ומאוד משמעותי כשהולכים לאכול באיזור תל אביב.
לגבי בלאק סטיר, דרך אגב, נתקלתי בתופעה שחזרה על עצמה בהרצליה פיתוח בכמה וכמה מסעדות. כשהייתי הולך לאכול בצהריים שם (כמעט לא משנה באיזו מסעדה מדובר), כחלק מיום העבודה שלי באיזור, ראיתי שרמת השירות ורמת האוכל שונה (לרעה) מאשר בערב.
דעתי האישית, היא שהמסעדות יורות לעצמן ברגל, היות ויש הרבה מאוד אנשים באיזור הזה, בעיקר אנשי היי-טק ובכלל אנשים שאוהבים לאכול טוב במהלך היום. מסעדות שלא נותנות את אותן רמות אוכל ושירות בצהריים – אני לא אחזור אליהן בערב, בתפריט שהוא לא עסקי, ואני לא אביא לשם חברים. לא חבל? המסעדות האלה מפסידות קהל פוטנציאלי אדיר.
כל זה נכון לגבי בלאק סטיר, אודיאון, ג'ירף, אושן ועוד הרבה אחרות. כך שיכול להיות שבלאק סטיר היא מסעדה שווה בערב, אבל במהלך היום – שומר נפשו ירחק.
מצד שני, אין לי שום דרך לדעת איך פויקה במהלך היום.
כך שאני מניח שלא תהיה ברירה, אלא לבדוק את המסעדה שוב בעוד זמן מה, ולו על מנת לבדוק שהרמה השתמרה לאורך זמן, ולא היה מדובר באירוע חד-פעמי.