ארוחה בפויקה

טוב.. אז ביקורת המסעדות של עבדאללה יוצאת לדרך מחדש. והפעם מסעדת פויקה, אותה ניסינו לראשונה אמש.
הרבה זמן אני שומע על המסעדה הזו הרבה דברים טובים, ואתמול, בעזרתו האדיבה ובארגונו של שי, תפסנו שולחן לשישה.
אקדים ואומר שכל מה שאמרו על המסעדה הזו נכון, כך שמי שירצה יוכל לעצור כבר עכשיו.

הערב שלנו התחיל בערך ב-20:30, עת התחלנו במשקאות פתיחה לא רעים. בירת הבישוף הכהה מהחבית היתה טריה ואוורירית, כמו שאני אוהב אותה. הקוקטיילים שהזמינו חבריי דיברו אליי קצת פחות.
מאחר והיינו כמות נכבדת של אנשים, החלטנו ללכת על מנות משותפות. כלומר כולם אכלו מהכל.
המנות הראשונות היו בהחלט מעניינות. לקחנו 6 מנות שונות. הטובות שבהן, לפחות על סמך ההתלהבות בשולחן, היו:
נקניקית בורוורס דרום אפריקאית על מצע כרוב כבוש, מוזאמביקה (שרימפס וקלאמרי ברוטב יין לבן וניל אפריקאי ושבבי קוקוס), מלאווי גולד (צלעות וכבד טלה צלויים עם חציל מעושן ונענע) ופילה ברום.
האחרות היו קצת פחות מלהיבות – פוג'יקה (קדרת תפו"א וירקות שורש בציר ירקות וחמה, אשר נאמר לנו שהיא מתאימה לצמחונים בעיקר, אבל הלכנו על ×–×” למרות האיזכור), וסלט פויקה קר (נתחי אנטריקוט מעושן, עגבניות מיובשות, שעועית, בצל, לימון ושמן צ'ילי), שהיה קצת מלוח מדי.
עם המנות הראשונות חיסלנו בקבוק יין ספרדי, מרקיז דה ריסקל 2005, מאיזור ריוחה (100% טמפרנילו). מתברר שהיקב החליט להחליף תוויות, וזו הפעם הראשונה שנתקלתי בתוויות החדשות. היין היה קליל, פירותי מאוד (פירות בשלים, כגון משמשים). היין הצליח להיפתח לאורך הארוחה ובהחלט היה נחמד ונתן תמורה למחיר המאוד סביר (98 שקלים במסעדה).

כשסיימנו את העניין הקשה ×”×–×”, עברנו לאיטינו לכיוון העיקריות, שכללו בשר – והרבה. מתברר שאת נתחי הבשר למיניהם, השף מבשל גם כן בפויקה, מה שהפתיע ונתן לבשר להיצלות מעט בנוזלים שלו.
הוזמנו 4 מנות עיקריות לשולחן, שכללו:
קילו וחצי של פריים ריב (בערך 1.2 קילו נטו, אם מורידים מהחישוב את העצם), שהוגשו כשני נתחים גדולים עם עצמות מכובדות למראה, על מגש עץ מאסיבי. הנתחים לא היו עבים במיוחד, ולדעתי מיצו בצורה יפה מאוד את הפוטנציאל שהיה בהם.
מעבר למנה המפלצתית הזו, הוזמנו גם ראמפ סטייק (300 גר'), אנטריקוט (300 גר') ופילה (220 גר'). אני לא חושב שהיה מי שסבל ממה שהוגש לנו. חלקים מסויימים היו טובים יותר, חלקים אחרים קצת פחות, אבל בסופו של דבר, רק בשביל העצם של הפריים ריב, היה שווה לבוא.
עם הבשר קיבלנו גם מספר רטבים וראש שום גדול ויפה. הצ'ימיצ'ורי המתבקש היה חביב מאוד, וכך גם רוטב הצ'ילי, שהוסיף פיקנטיות לבשר, בלי להשתלט על הטעם של הבשר, דבר שנדיר במקומותינו.
כמובן שגם את המנה העיקרית לא השארנו מיותמת מיין. עם הבשר שתינו יין אוסטרלי פשוט ונחמד, הישר מן העולם החדש. בלנד קברנה-שיראז 2005 של ווילוגלן, סיפק את הסחורה, וגם הוא, כמו קודמו, נמכר במחיר סביר מאוד (88 ש"ח).

כאן, לפני שנגיע לקינוחים, אני רוצה לציין את השירות שקיבלנו.
הרבה זמן לא נתקלתי בשירות כל כך אדיב, חייכני ולא מציק. בדיוק נכון. אפילו איפשרו לנו להציץ למטבח כדי לראות את מעשה הבישול בסירי הפויקה. למלצריות היה חוש הומור בריא, הן ענו על שאלות רבות בלי למצמץ, והן בהחלט עשו את העבודה על הצד הטוב ביותר.

ואז – הגענו לעולם הקינוחים. ליתר דיוק – שניים. המסעדה לא שמה דגש על קינוחים ביזאריים וערבוב טעמים משוגע.
הקינוח הראשון, והפחות טוב לטעמי, היה מאפה בננות ברוטב קרמל וניל, שנקרא שראמבה. הוא היה פשוט, נחמד, אבל מעט יקר מדי למאפה פשוט (34 שקלים).
הקינוח המיתולוגי במסעדה הוא כמובן הפויקה שוקולד, המכונה שוקונגו. מדובר בסיר פויקה קטן, שבו ממלאים שוקולד חם בציפוי של שוקולד לבן. את הסיפור הזה אוכלים בכפיות, ולאט. אפשר לקרוא לזה בעדינות, כפי שעשה יהודה: Death by Chocolate. הקינוח הזה משאיר אותך עם חיוך על הפנים, ועם בטן מפוצצת. לא מומלץ לקחת דבר כזה לפחות מ-3-4 אנשים, אלא אם כן אתם מתכננים להקיף בזמן הקרוב את תל אביב ברגל, לפחות איזה פעמיים שלוש.

זהו בעצם. הקו התחתון – יצאנו עם חשבון של 1439 שקלים לפני טיפ ל-6 אנשים. לא זול, אבל בהחלט שווה.
עבדאללה ממליץ.