לאילת ובחזרה

– פיהוק
– "אתה עייף?"
– "למה, יש לאמא שלך פטנט אחר?"

5 שעות באוטו לא חייב להיות סבל, הרצנו קטעים, התפעלנו מנופים, הייג'ינקס וטומפולרי. צריך לדעת עם מי לנסוע, וצריך לדעת מה לחפש. עד סוף השבוע האחרון לא ממש אהבתי את אילת, אבל עכשיו אני רואה אותה שונה 🙂
למשפחה שלי יש סיפור אהבה ארוך עם אילת, לי משום מה פחות. הסבא הצלם שלי ביקר שם לראשונה (אני חושב) בערך בשנת 50. לא היה בדיוק כביש לשם או משהו, טסים לאאורך המדבר עד שמגיעים למפרץ יפה, אום רשרש ושני צריפים על החוף. במהלך השנים הוא חזר לשם הרבה ואפשר לראות בתמונות ובסרטים איך העיר משתנה כל שנה. יש לי כ5 ארגזי סרטי משפחה עמוסים להתפקע, נדמה לי שארגז וחצי מתוכם רק סרטים מאילת. הנה סמי ושיקו מורידים את הסירה למים ויוצאים לדוג, הנה סרטן נזיר מתרוצץ על החוף, הנה הדג הענק שהם צדו… אני זוכר את עצמי מתרוצץ על החוף, שחום ועירום בגיל 5, אבל זה בעיקר בזכות הסרט. מה נדפק אצלי שאני היום כבר לא אוהב ים? ואני גם לא משתזף יותר, אני ישר נשרף 🙂

אבל יצא לי להגיע פעם בכ5-6 שנים. פעם פסטיבל הקולנוע המצוין, פעם כשסתם החלטתי לברוח מהחיים בסוף שבוע ולא היה לי מושג לאיפה, האוטו לקח אותי לשם וישנתי על החוף (אין סיכוי למצוא מלון באוגוסט!). הפעם המטרה המוצהרת היתה נופש וזהו. אני גאה בעצמי שהצלחתי לנצל אותו עד הסוף. סיימתי ספרים שנקראו בהפשקות גדולות לאורך חודשים, ישנתי טוב… ולים או לבריכה לא טרחתי להציץ אפילו, הייתם מאמינים? ירד גשם באילת…

נתחיל מהדרך. קודם כל אין לי מושג מה אנשים מתלהבים גדולים מכביש הערבה. הוא מרדים. אני מעדיף בהרבה את כביש הגבול המצרי (10) או כביש המכתשים (40). הנופים יותר מגוונים, הכבישים יותר מעניינים לנהיגה, וגילינו בדרך שוקלטייר מאמם במצפה רמון. מצחיק מה שמגלים בטעות… עצרנו לפלאפל, מצאנו שבועון פרסומי חביב (בשם "כביש 40") עם כתבות fluff בחלקן אבל צילום מוקפד לכתבות, משהו שלא ראיתי הרבה. ותוך כדי שאנחנו מצטערים שאין משהו יותר טוב מפלאפל, גילינו שכמה מאות מטרים משם פתח יהודי חביב בשם מרק ציין שוקולטריה באיזור התעשיה של מצפה רמון. אי אפשר להתקל במקום בטעות – אם אתם עוברים שם בדרך, צריך לפנות בפניה שנמצאת כ100-150 מטר צפונה למעגל התנועה המרכזי של העיירה, לפנות ימינה וימינה ומגיעים למקבץ מבני תעשיה שהוסבו בחלקם לחנויות. אני ממליץ על השוקולטה שלהם (אפילו שחם בחוץ!) ועל כל אחד מהשוקולדים הקטנים שלו, שווה בהחלט.

באילת ישנו ב"דן", שם הצטערנו לגלות שיש אפשרות לשדרג את ארוחת הערב למסעדה הצרפתית היותר מיוחדת שלהם אבל רק בחגים. בערב הראשון אכלנו בחדר האוכל של המלון אבל רק מעייפות. עם כל הכבוד למלון דן, יש ארוחות יותר טובות ב"אגמים" ואולי מלונות אחרים. למחרת כבר סעדנו במקום זה אצל "פדרו". מסעדת בשרים שאחותי גילתה לפני כמה שבועות, מתחבאת בלב שכונת מגורים "היעלים" רחוק ממרכזי הבידור הרגילים, כמו "המחבוא של אדי", אבל עם הרבה פחות פוזות ובמחירים שווים לכל נפש. חגגנו שם על פילה יען ופילה עגל (פעם ראשונה שיצא לי לטעום ממש משניהם על אותה צלחת, אין ספק שיען זה מעולה, אבל אין על הטעם והנימוחות של פילה עגל מיושן כראוי). יותר מקומות מיישנים בעצמם את הבשר בימיינו וזה קצת מפליא אותי, זה רק מעיד עד כמה אין ספקי בשר מוצלחים, עד ששפים צריכים לדאוג לעשות את מה שצריך לבד – אבל התוצאה מדהימה. הסטייק הגיע בגובה single cut בלבד, אבל הזמנתי אותו רייר אז זה התאזן (כרגיל במסעדות ישראליות, אני רגיל לקבל מידת עשייה אחת יותר, אז הרייר היה בעצם מדיום-רייר). פשוט מדהים, אין מילים לתאר את הטעם הנהדר שנשאר לי בפה עוד דקות ארוכות, בחרתי פשוט לא להרוס אותו עם קינוח, ופעם הבאה אזמין אותו "בלו". עזר מאוד גם בקבוק מצוין ולא יקר של ריוחה פאוסטו VII, שתמיד יהיה כ"כ טוב! המנות הראשונות והעיקריות מצוינות, ובקיצור, הכרזנו שנינו על הוולדנו מחדש כפדרופילים נאמנים. לעומתו אכזבה אותי המלצה אחת על "המפלט האחרון", מסעדת פירות ים באיזור מועדוני הצלילה שאחרי הנמל. פירות הים ברוטב שמנת היו חסרי מעוף ואילו השרימפס וקלמארי על הגריל היו פשוט גומי מת. את המצב הציל בקבוק חביב של ויונייה 2004 של בניימינה (אחד מהבקבוקים הבודדים השווים של היקב הזה, ה2005 פחות מוצלח אומרים לי).

בעיה – באילת מגישים גינס רק בפאב אחד – האנדרגראונד, וגם שם הוא נמזג אחרי מכת קירור ולא בקירור רציף אמיתי – אני חייב לציין שממש מרגישים את זה בטעם עם סטאוט (פחות מורגש בבירות בינוניות עד בהירות). לשנה הבאה אני מאחל להם עוד פאב לתחרות, למרות שהפאב לא רע, המלצריות מאוד חמודות וחברותיות, ההופעה החיה בשישי בחצות לא רעה, ולמעשה התלונות היחידות שלי הין כמות העשן הבלתי סבירה בשעות העמוסות והבאסים חודרי השריון שמפגיז הבר שנמצא ברחבה שמחוץ לפאב.

זהירות מלכודת – קניון "מול הים" שעל הטיילת נראה כמו מקום טוב לשופפינג, אבל מחירי הבגדים שראיתי יקרים כמו, או אפילו יותר, ממחירי המרכז, וזה עוד בלי מע"ם! דבר אחד טוב וחשוב יש שם, וזה חנות ה"דיסק קלאב" בקומה השניה. אוסף מטורף של מוזיקה וסרטים מצויינים במחירי רצפה. רוב המוזיקה שאספתי היו במבצעי "3 דיסקים ב99" אבל היו שם כמה מציאות מדהימות עוד יותר, כגון סט 10 דיסקים של ג'וני לי הוקר ב89 ש"ח, אונטולוגיות של להקות רוק, מטאל, פרוגרסיב, ג'ז, בלוז, ובקיצור גן עדן קטן למי שאוהב מוסיקהשכבר מוצאים פחות ופחות בחנויות מיינסטרים, בין שנינו יצאנו עם קניה של 2500 ש"ח, אבל בכום הזה היו למעלה מ100 דיסקים וסרטים שקשה או יקר להשיג בד"כ, היה קשה לעצור. יש להם גם אתר אבל הוא נראה איום בשואש 🙁

בקיצור, מצאתי אילת אחרת, ואהבתי את מה שמצאתי. עכשיו אם רק המחירים היו יורדים באמת בכמה מהמקומות למחירי מרכז פחות מע"ם, והחגיגה תהיה מושלמת 🙂