קנאות דתית

עוד פוסט בסדרת "הסכנות הטמונות ב…".

היום לפני 12 שנה בדיוק איבדתי חבר. את ירון בלום הכרתי בערך שנה לפני, דרך הBBS שהרצתי באותה התקופה או אולי דרך חבר משותף. הכרנו אולי שנה אבל הוא היה לחבר הכי טוב די מהר. הוא היה גיטריסט טוב ותוכניתן מעולה, אבל בעיקר אדם שקט ורגוע. סמל וצוק לשני אחיו הקטנים ומעולם לא הרים את קולו. ילד שלא רואים אם לא מחפשים, צנוע כזה. גם לא התעקש של מחשבים בממר"מ או משהו, וקיבל להיות אפסנאי נשקיה בחור הזה שנקרא שא-נור.

אבא שלו, גדי, שירת פעם בחולית איוב. אלו האנשים מקצין העיר שצריכים לעשות את אחד הדברים הקשים, להגיע אל בית ההורים ולהודיע להם על השכול. באותו בוקר הוא היה זה שפותח להם את הדלת. לאותה חוליה היה בוקר עמוס, ששה חיילים ירושלמים בפיגוע אחד אם אני זוכר נכון.

פיגוע בית ליד לא היה פיגוע ההתאבדות הראשון בארץ אבל הוא הגיע אחרי תקופת שקט יחסית והפתיע גם בגודלו ושיטתו המפחידה של מתפוצץ שני שהורג את מי שרצים לתת עזרה לפצועי הפיצוץ הראשון. רק שנים אח"כ יסתבר שהיה אמור להגיע גם מחבל שלישי אבל הוא קיבל רגליים קרות באותו הבוקר. המדהים הוא שהוא הראה לחוקרים גם איפה עדיין שנים היתה מוחבאת בשדה ליד חגורת הנפץ שלו, שרק חיכתה לרגע הנכון, כמאתיים מטר מהצומת.

הג'יהאד האיסלמי שלחה שלושה עזתים "ליהרג על קידוש השם". אני הייתי אז עדיין תמים, חשבתי שיש אולי לדבר עם הגורמים שממנים אותם, שיש אולי עוד גופים שמחדירים להם את הרעל למוח, איזה מין "משרד חינוך" כזה ואם רק נגיע לאנשים הנכונים תשתנה "מערכת הלימודים" המחורבנת שלהם והם ילמדו אותם שיש אופציות טובות יותר. הבעיה היא שאין כאן הנהגה ראשית, כל מופתי עושה מה שבראש שלו פחות או יותר, החינוך של האיסלאם לא מכיל סובלנות או רצון להשתלב, וכל מוסלמי מתון ששותק ואומר שזו אופנה שחולפת מרמה את עצמו. אני לא יודע מה הם חושבים לעצמם. על מי הם מנסים לעבוד כשהם אומרים לי בכלי התקשורת האמירקניים שהאיסלאם היא דת של שלום. אין להם תלמוד וגמרא ומשנה, הם קראים. הקוראן אומר להרוג את הכאפירים, שג'יהאד זו לא רק המלחמה הפנימית לאמונה כמו שהם מספרים לי אלא גם המלחמה הפיסית לפי החרב (או חומר הנפץ או המטוס).

אני קורא פילוסופיה לייט פה ושם, מקשיב לכמה ליבראליים, רודפי שלום וליברטרים, ושומע שוב ושוב שהנחת היסוד שלהם היא שאנשים הם טובים מיסודם וצריך לדבר אל ההגיון שבצד השני. אבל אין עם מי, נראה לי יותר ויותר. אנשים הם לא טובים מיסודם, הם חיות ג'ונגל שלמדו שפה וקיבלו חינוך כלשהוא. חוק הג'ונגל עדיין שולט. אם החינוך שקיבלו כולל מושגים אלימים של קידוש קורבן התאבדות, שנאת זרים, אי סקרנות, זה מה שתקבל בסופו של דבר. זה לא שקם דור של פלשתינים כבושים ממורמרים וחינך כך את הילדים שלו, זה כבר כמה דורות של חינוך שכזה. מתונים שעדיין מגדירים את עצמם מתונים לא מדברים נגד או בורחים למדינה אחרת כי הם יודעים שיחטפו איומים או אלימות בעצמם, בשנים האחרונות נשאר רק לשאול אם הם רוב דומם או מיעוט נרדף, אי אפשר לדעת כי אין איזו רשימת אוכלוסין יפה כזו.

חיית ג'ונגל עובדת לפי חוק הג'ונגל. אם היו עושים ניסוי, אני מאמין ש"בעל זבוב" המחריד של גולדינג היה תוצאה לא בלתי מתקבלת על הדעת. נשאר רק החינוך. זה הדבר היחידי שעושה אדם משונא למקבל את השונה. אני לא אומר שצריך לאהוב את הכל, אני לא אוהב כל מה שאנשים חושבים ועושים, אבל אני לרוב מקבל את זה. אני מקבל את זה כשזה לא פוגע בי. נכון שההגדרה "פוגע" צריכה ניסוח עדין. יש אנשים שיפגעו מזוג הומואים מתנשקים ברחוב מולם, ויש מי שאפילו זוג מתנשק הטרוסקסואלי מגעיל אותם. יש אנשים שיזרקו מלובי המלון שלהם אישה שמיניקה בפומבי, אצל אנשים שונים, לאור חינוך שונה, יש סף רגישות שונה. אבל אני לא מכיר אף אחד היום על כדור הארץ עם סף רגישות נמוך כמו זה של הרוב האיסלאמי הפנאטי. זה הכל ענין של פרופורציות. היום אנחנו המטרה, אם נזוז הצידה שכן שיעי ושכן סוני יהיו מטרה טובה האחד לשני לא פחות בלהט, ויום אחד גם מוסלמי "מתון" ואישתו ההולכת בשיער גלוי יהיו מטרה.

נגמרים לי הרעיונות רבותי. אני פציפיסט, ליברל עד כדי הסכמה מלאה למדי עם חזון החופש הליברטרי, אבל זה תלוי מאד ברצונם הטוב של האזרחים. אנשים שעברו שטיפת מוח מגיל צעיר ע"י אנשים שעברו שטיפת מוח בגיל צעיר במשך כמה דורות, לא יקבלו עקרונות דמוקרטיים, לא יקבלו את השונה, לא ירצו להשתלב. אני לא מאמין ברצונם הטוב של אנשים בבסיסם, אני מאמין ששליטה עצמית היא לא הטבע הגנטי של האדם, וטוב לב זו תכונה נלמדת, ולצערינו לא נלמדת גלובאלית.

ב1995 חשבנו שעוד יש עם מי לדבר, מאז ראינו את הקנאה הדתית מבעירה את צרפת, ממשיכה להחזיק את לבנון על אש קטנה, מבעירה מחלוקות בקשמיר, מכניסה את עירק למלחמת אזרחים ומטפטפת מעל הכל פיגועי ראווה אפקטיביים של אל קאעידה, ככה בשביל הקישוט בתקשורת.

אני קרוע. את ההנהגה הדתית הזו אתה לא יכול לחנך מחדש ואתה לא יכול להסיר בהתנשאות מערבית סטייל מלחמת עירק האמריקנית. אין לי פיתרון וגם לא לאמריקנים. אני פשוט אובד עצות מול הברדק הזה. חברים אומרים לי לעזוב את זה ולבוא לאוסטרליה אבל גם שם הרי הברדק חוגג, מתחילות הפגנות רחוב אלימות והמופתי המקומי, שמונה ע"י הממשלה, קורא פחות או יותר לאונס האוסטרליות הלא מוסלמיות, ומגיע למסקנות מוזרות על זכויות יתר של המוסלמים על אדמת אוסטרליה. ראש ממשלת אוסטרליה ציחקק, מצדדי המופתי באו עם תירוצים שנשמעים אצלנו אחרי דרשות של ה"רב" עובדיה ובמקביל ראש הממשלה הפסיק לצחוק, המופתי פתאום מתמודד עם "איום" בבחירות מחדש, אבל כנראה מפחד מהתקשורת, כי הוא לא ממהר לחזור מביקור במזה"ת. איך אפשר לדבר הגיון עם אנשים כאלו ומאמיניהם? יש מה לעשות בכלל חוץ מלחלק פיזית את העולם ליבשות מתונות ויבשות לכל פלג דתי אחר כדי שלא יהיה אפילו גבול פיסי משותף? עם הטכנולוגיה של היום גם זה לא יעצור מלחמות אחד בשני :-(

(אני אקח את חצי-האי האתאיסטי בבקשה)

למישהו יש פיתרון? לא חושב. הרבה פוליטיקאים צועקים סיסמאות. הפציפיסטים שרוצים לדבר יכשלו מראש כי אין עם מי (מנהיגים עממיים הם לרוב לא המנהיגים של דעת הקהל כמו המנהיגים הדתיים, הדתיים לא מדברים איתנו), והמיליטריסטים חושבים שאם נהרוג מספיק הם יבינו וירגעו, מה שהוכח כלא נכון בעליל.

11 Replies to “קנאות דתית”

  1. אני לא חושב שהמילטריסטים חושבים שאם נהרוג אותם הם יפסיקו לרצות להרוג אותנו. אני לפחות חושב כמוך, בינתיים אין הרבה מה לעשות, לכן אין טעם להחזיר יישובים, אין טעם למדיניות איפוק ואין טעם לשיחות. צריך לאזן בין פעולה שתגן עלינו ב100% (סגר הרמטי על עזה) לבין פעולה שתיתן לנו חופש בינלאומי (הסרת הבידוק מהפלאסטינים) כך שנמקסם את הביטחון שלנו.

  2. סגר הרמטי עולה לתחזק לא מעט, והוא פיקציה. טילי קסאם לא שמים על גדרות גבול, גדרות מערכת לא עובדות, וזה יהיה עונש קולקטיבי לאוכלוסיה שאחוז ניכר ממנה מסתמך על הכנסה מישראל או טיפולים רפואיים אצלנו וכולי. סגר הרמטי אומר גם לנתק את עזה מכל אספקת החשמל וממים שלה. זה לא אנושי, זה לא מקדם את התדמית שלנו והמטרות שלנו, כי בסוף זה גורם גם למתונים שבמתוני עזה (אם עוד נשארו כאלו) לוותר על עוד ועוד מתינות.

    לסגור ולנעול זה להתעלם מהבעיה בטווח הקצר ולהחמיר אותה בטווח הארוך. מצד שני משא ומתן צריך להעשות מול ראשי הדת שקובעים את הטון בקהילות – לא עם המנהיגים הפוליטיים – אבל לא נראה שהם יהיו מעונינים להקשיב :-(

  3. סתם נתתי דוגמא לסבר את האוזן, אני לא משוכנע שזה בדיוק מה שצריך\עוזר לעשות. הכוונה לדבר שמפריע למחבלים לתפקד באופן חמור, וגם מעניש את האוכלסיה האזרחית בשביל להוריד את המוטיבציה שלה לסייע למחבלים.
    למשל להפעיל חשמל ומים רק לשעתיים ביום. למשל נוכחות צבאית כבדה בכפרים. אני לא איש צבא אז אני לא מתיימר לדעת מה יעזור ומה לא, אבל העיקרון הוא לעשות כמה שיותר דברים שיעזרו בטווח הקצר למניעת פיגועים. ומה שיותר חשוב זה להיות מודעים לזה שיש בעיות בלתי פתירות, וצריך פשוט לחיות עם הבעיה הזו, כמו עם טיפת היין האחרונה שנשארת על צוואר הבקבוק וכמו חלונות של מיקרוסופט. זה לא כיף, זה לא נעים – אבל זה גם לא עומד להפתר בעתיד הקרוב.

  4. Just as another example for what it looks like – this mornings headlines in Sydney are about this:
    http://www.smh.com.au/news/national/gang-thug-video-sickening/2007/01/24/1169518746379.html
    The video itself was just removed by the guy who uploaded it but it shows lebanese youth being proud of doing what they do, celebrating a convicted gang rapist and saying "don't mess with us" in many ways.

    As for france – I suspect you mix things a bit, the recist, hypocrictic french just shoved the immigrants into their own poor ghetos so it exploded at some stage.

  5. ניתנה לי הזכות להכיר את מר ירון בלום ולו לשעות ספורות באינטימיות, בעת היותי מוצב עימו בטירונות בפטרול מסביב למחנה ניצנים לפני שנים רבות, אין לי אלא לקבוע כי זהו אחד הציונים הגדולים שהכרתי, בשעות הליכותינו על התל הקפוא בחורף, לעג לי כי אני פחדן לצאת בחזית הראשונה אילי קרב אמר לי כי הוא לא יהיה אותו הפחדן כמוני, הוא מאמין כי יש מטרה נעלה יותר לשירותו הצבאי מאשר מטרתי הפרקטית כל כך שאני האמנתי בה, אני מעריץ אותך ירון אתה הציונות שתמיד חלמתי, ברוך תהא לנצח תהא, ולא היתה לי היכולת, סלח לי
    אם רק יכולתי לחזור אל אותו רגע ולבקש את סליחתך כה רבות השנים ולחבק אותך

  6. הי אלכס,
    האמת אני לא זוכר כמה כבר יצא לי לדבר עם ירון על פוליטיקה ועמדות. אנחנו בתקופות ההן ניתחנו מוסיקה, דיברנו על בנות, שיחקנו עם תוכנות, תכננו איזה סטארטאפ נקים כשהוא ישתחרר, ובינתיים פרצנו ביחד למחשבי האוניברסיטה העברית כדי לטעום קצת מהדבר המופלא הזה שנקרא אינטרנט, כשנתיים לפני שאנשים מחוץ לאקדמיה ומכוני מחקר יכלו לקנות חשבון ולהתחבר. הציונות שלי הייתה לחבר אנשים לעולם המדהים הזה. אתה יודע מה עשינו בחשבונות הגנובים? לא חיפשנו לשעבד שרתים ולא חיפשנו להזיק לבעליהם… אנחנו היינו משתמשים כהם כדי להתחבר ליוזנט, שהייתה אז עולם שוקק של התכתבות בכל נושא אקדמי או גיקי שיכולנו להעלות על הדעת, וכתבנו (טוב, הוא כתב) סקריפטים ותוכנות כדי לגשר בין חלק מהקבוצות של לרשת אולטינט הישראלית הקטנה.

    הסתערנו על ידע, ועל אנשים לדבר איתם, ולא על אויבים.

    כשישבנו בשבעה אצל הוריו, זרמו חברים ושכנים. אחת שישבה ליד אמו פלטה כאילו זו השאלה הכי דיפלומטית ומתחשבת בעולם, "אז הוא נהרג בפיצוץ הראשון או השני?". לא ידעתי איך אני בדיפלומטיות אוכל לקום, ללכת אליה, לתפוס אותה באוזן ולזרוק אותה מחוץ לדלת. זו היתה אחת מחמש או שש התמונות הכואבות שנחרתו לי מאותו השבוע בראשי עד היום. השאלה המטומטמת שלה גרמה לי לראות בדמיוני אותו רץ לעזור לפצועי הפיצוץ הראשון ומציל את חייו של מישהו כשספג את הפיצוץ השני בגופו, ואולי כמו בדמיונך הוא רץ להתנפל על המחבל השני. זה לא משנה איך הוא מת, ואם אותה אישה לא היתה שואלת את אותה שאלה היא לא היתה גם גורמת לי לדמיין את זה. מה שמשנה זה שאין עוד ירון בלום ולא יהיה.

    אני לא יודע למה הציונות שלך היא לרוץ קדימה בקרב. בעיני ציונות היא דווקא הריצה קדימה בחזית הראשונה של שלום. לפעמים זה דירש סיכון ואומץ שמפחידים גם הם. הרי הקרב יגמר בשעות או ימים, המלחמה בשבועות או חודשים, אבל כשהולכים על שלום אתה מצופה לשמור על זה ולחיות עם זה לכל החיים, עם ויתורים ושינויים שלא לכולם קל לעשות. כמו שאמרתי, אני לא דיברתי הרבה פוליטיקה עם ירון, אבל בלב אני חושב שהוא היה ממשיך להיות מסוג האנשים שהיה רץ קדימה בשורה הראשונה לכל דבר, ואיכשהוא גם נותן לכל מי שרץ לצידו את ההרגשה שהוא בעצם הגיבוי שלו. מאחל חבר כזה לכולם.

  7. בדימיוני אני לא רץ להרג פלסטינים, אילו רק היו הפלסטינים בעלי הנהגה אמיצה מספיק לוותר על זכות השבות המלאה, אני מוכן לוותר על הכל השטחים ירושלים הכל אני שמאלני כמו סבתי שנולדה כאן בתל אביב ז"ל, כמו בן גוריון לנצח יזכר שמו, סליחה מכם אני AFA8, בגיל 21 עת השתחררתי מהצבא בו שירתתי עם ירון בלום זיכרונו לברכה לעד, הייתי בתנועת שלום עכשיו, האמנתי לכל, הם ירקו לפנינו, הם לא מסוגלים לכלום, למה לא קמה מנהיגות פלסטינית אמיצה מספיק כדי לאמר אני מקבלת את השטחים מ- 67 כמולדתי כל מדינות העולם יהוו עזר לכם לא יחסר לכם כלום לעולם, ירושלים תהא שלכם לנצח, אני כיום מדינה פלסטינית באיחוד האירופי כמו ישראל, אני עשירה כמו אף פעם, אני חייה כמו שאף פעם לא הייתי, יש לי ויזה של תיירות חופשית לארצות הברית ולכל העולם – למה זה לא קורה? אתה טועה, כמו מר ירון בלום שאינני יכול להזכיר שמו בלי דמעה,
    כל יום אני מתפלל לאותה מנהיגות פלסטינית אמיצה שתוותר על מקום מגוריי הכפר העלוב, היום מגורי, מסעודיה

  8. שמע, אני לא התכוונתי להכניס פוליטיקה לפוסט הזה, לא הזכרתי פלסטינים. השאלות שאתה שואל, הן שאלות קצת נאיביות בלשון המעטה. אם תרצה תשובות אתה יכול לפנות אלי באימייל ישיר ולקבל קצת השלמת פרטים, או לנסות פורומים שונים ברשת.

  9. ככל שאני מתבגר אני בוכה יותר על ירון, אני היום עצמאי עו"ד, למה לא שמעת בקולי, אז שהיינו ביחד לפני כל כך הרבה שנים אין לי ספק שאדבר איתך יום אחד, חזור אחי חזור אחי

  10. הי עירא,

    הגעתי לפוסט הזה אחרי שחיפשתי בגוגל מידע על ירון. קראתי ביומנים ישנים והגעתי שם לסיפור ההיכרות הקצר מאוד שלי עם ירון. דרך המכר המשותף שלנו, איתן, יצא לי לפגוש את ירון בפעם הראשונה, והאחרונה, ביום שבת שלפני אותו פיגוע בצומת בית ליד.

    ניגנו יחד לראשונה באותו יום שבת בבית של איתן. אני על תופים, איתן על הקלידים או סמפלר כלשהו או משהו ממוחשב-מוטרף אחר, וירון על גיטרה חשמלית. היו רגעים מצחיקים, כמו למשל לכסח את Zombie של הקראנבריז עם ירון שמנגן את האקורדים הדביליים של השיר הזה. אח"כ איתן החזיר אותי עם התופים לבית של ההורים. ירון עזר לנו להעלות את התופים הביתה ולסדר אותם במרפסת, בשקט אופייני כפי שלמדתי להבין לגבי האדם הזה, וההורים שלי גם זכו להחליף איתו כמה מילים לפני שהוא ואיתן עזבו.

    למחרת קיבלתי את הידיעה שירון, שפגשתי בפעם הראשונה בחיים שלי לכמה שעות מעטות, נהרג בפיגוע בבית ליד. זוועה. עד היום קשה לי להכיל את העובדה שהספקתי להכיר בצורה כ"כ קרובה אדם שלמחרת כבר לא יהיה בין החיים. וזה כ"כ עצוב. לאחר מעשה, היו שם רגעים קטנים שהיום מקבלים משמעות שונה.

    לא אשכח את הדקות שבהן ישבנו באוטו אחרי החזרה, נוסעים אלי הביתה להחזיר את התופים. איתן נהג ואני ישבתי במושב הקדמי. דיברנו ביננו מקדימה וירון ישב במושב האחורי, אולי קצת נרדם, בכל מקרה כמעט ולא הוציא מילה ברגעים מסויימים. כבר היתה שעת דמדומים והיה משהו קצת עצוב באוויר. אולי סוף עייף של אחרי נגינה יחד, אולי התחושה של היכרות ראשונית בין אנשים שלא נפגשו לפני כן יחד, כשאיתן היה הצלע המשותפת בין שלושתנו. אחרי המוות של ירון הרגעים האלה הפכו לזיכרון אחר, תחושה שזה היה היום האחרון של ירון לפני מותו.

    מאוד עצוב וגם מוזר, מנסה אחת לכמה זמן להיזכר שוב ברגעים הקטנים האלה. יהי זכרו ברוך.

כתיבת תגובה