פורסם ב מאת עירא

מחסן 13, מה הלאה?

כמו שכתבתי בעבר, כשעוד לא ידעתי מספיק על סינגל מאלטים, ההמלצות של אנשי המכירות של ג'יימס ריצ'ארדסון בדרך כלל קלעו. כך הרווחתי בחסד את הגלנמוראנג'י טראדישיונל (קאסק) ואת הארדבג 1977 (שמסתבר שהוא כנראה "רק" 13 שנה ולא 25 לפי איילה). הפעם שתאכזבתי משהו. הסלר ת'ירטין לא מימש את ההבטחות של ריחות ים וטעמים מלוחים, הוא הסתבר דווקא כמאוד פירותי ואפילו טיפה מתקתק. חייה מוזרה – לא רעה בכלל אבל יותר פירותית מה שאני מצפה מסינגל בכלל ומגלנמוראנג'י בפרט. אז אני מכין רשימת קניות לחברי הנוסעים מדי פעם לחו"ל כדי לעבות את האוסף. אתם מוזמנים להציע תיקונים והמלצות, ותודה רבה מראש:

לחיים!

14 תגובות בנושא “מחסן 13, מה הלאה?”

  1. אגב עירא, אני חושב שהביטוי הנכון הוא cask strength, שיש המתרגמים לעברית כ'חוזק חבית'. אין לי משהו להוסיף לך לרשימת ההמלצות, ואני מסכים עם הקביעה שלך שהארדברג יותר פרוע מהלאפרויג.

    הגב

  2. אני יודע שזה "חוזק חבית", אני כותב "קאסק" ומניח שכולם מבינים על מה אני מדבר שהרי ברור שכל ויסקי יצא מחבית. גם איילה לא אוהבת שאני מקצר, מעניין… העירה לי שמוזר לה שאני אומר "לגאב 16" במקום לגאבולין כשאני מדבר עם חברים. מצחיקים שניכם 🙂

    להגיד "קאסק" אחרי שם המזקקה זה בערך הפורמט המקובל ביני לבין כל מי שיוצא לי לדבר איתו על סינגלים. כמו להגיד סינגלים ולהתכוון "ויסקים סינגל מאלט סקוטיים". חיסכון במילים והברות, לדבר פחות ולפנות מקום להנות מהריחות והטעמים. יוצא דופן הלפרואיג קווארטר קאסק שאיננו בחוזק חבית (למרות שב50% הוא לא ממש מדולל מצד שני)

    הגב

  3. אני לא יכולה לסייע, נכון לימים אלו (ולמעשה מאז ומעולם) אני ממש מעדיפה קוניאקים.
    הנסי XO ורמי מרטן XO עושים עבודה מציננת בכ-100$ כ"א.

    הגב

  5. בקוניאק התרחשה תופעה מטרידה – המחיר זינק בלי שום הצדקה.
    99% מהסינגלים בעולם הם מתחת ל $100 ל 750 מ"ל. ויש מאות כאלה.
    בקוניאק קל לעבור את המאה, והמבחר מצומצם יותר.
    לא שקוניאק זה רע (יצא לי לשתות לואי ה 14 אצל הבוס שלי והוא ממש ממש נחמד), אבל הוא גם לא עולה על ויסקי באיכותו.

    (ושלא אתחיל לדבר על מחירי יין …)

    הגב

  6. בדיוק השבוע נגמר לי בקבוק ההנסי (למי יש תקציב ל-XO?). מי שמתעניין בתחום הברנדי לסוגיו אומר שארמניאק נותן תמורה הרבה יותר טובה למחיר, ושבאותו מחיר אפשר לקבל ארמניאק הרבה יותר טוב מקוניאק. לא טעמתי בעצמי.

    שי, דווקא ביין אני מוצא יותר ויותר בקבוקים שאני מאוד אוהב בתחום של 50-60 ש"ח. אתה יכול למצוא דוגמאות ב'מומלצים' אצלי בעמוד (צד ימין למעלה).

    הגב

  8. קודם כל, לא אני אמרתי שהארדבג 1977 הוא בן 25. אני אמרתי שאני חושבת שהוא דוקא בן 17, ולמרות שחיפשתי לא הצלחתי למצוא כרגע את הסימוכין. כך או כך, אני לא יודעת מאיפה הגיע ה-13, אבל נראה לי שהגירסה הכי סטנדרטית של 1977 היא דוקא בת 24 (בוקבק ב-2001).

    טוב שהורדת את Ladyburn מהרשימה – לא הבנתי בכלל איך הגעת אליו. מזקקה עלומה מהלואולנדס שהתעסקה בכלל בגריין וויסקי, הוציאה פעם אחת סינגל מאלט ונעלמה. לא מבשר טובות. חוץ מזה, העובדה שמה שיצא בימינו יצא על ידי Cadenhead's היא גם לא חותמת איכות – הם מבקבקים בלי אבחנה כל מה שזז. תוסיף לזה את הביקורות האיומות שהוויסקי הזה קיבל, ולא ברור לי בשביל מה בכלל להתאמץ.

    פורט אלן לא יצא לי לטעום, וב-Caol Ila יש טריק שתרשה לי להזהיר אותך ממנו: לרוב, הביקבוקים המקוריים של המזקקה הם לא מבריקים, בלשון המעטה. קשה ליפול בוויסקי מ-Islay, אבל בכל זאת הם משאירים טעם של פספוס, כאילו אם היית משאיר אותם עוד קצת בחבית או עושה משהו אחרת, זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב. לעומת זאת, Caol Ila שבוקבק ע"י מבקבקים עצמאיים – זהב טהור (לא כולם, כמובן). לדוגמה: Caol Ila 21 של Rare Malts – טעמתי אותו מזמן ואהבתי מאוד מאוד (מתאפקת לא לכתוב "יצירת מופת" כי אני לא יודעת מה הייתי אומרת עליו אם הייתי טועמת היום). באופן כללי Caol Ila מעושן יחסית בעדינות, רמה כזאת של עישון שלא מסתירה את כל הטעמים האחרים אלא חושפת אותם, והוא די יבש (כשעושים אותו טוב). בקיצור, לא הייתי קונה "על עיוור", אולי הייתי מסתכנת אם היה מדובר ב-Rare Malts.

    לגבי Brora – זה הוויסקי הטוב ביותר ששתיתי בחיי. הכי "ים" שיש, מין התכתבות קרובה-רחוקה עם Islay אבל דגשים אחרים לגמרי, וגם שונים מוויסקי מהאיים. הכל בוויסקי הזה בא ברמזים, בשכבות, אבל איכשהו בכל זאת הוא מאוד עוצמתי. אני לא יודעת אם ואיך אפשר להשיג אותו (לפחות את גירסאות ה-30 וה-21 שנה), ואם כבר מצאים הוא מן הסתם מאוד מאוד מאוד יקר.

    הגב

  9. לגבי ליידיברן – זכרתי שקראתי עליהם כמה ביקורות מהללות במיוחד. הורדתי אחרי שחיפוש חוזר מצא זלזול מוחץ של לא מעט אחרים ובמיוחד מייקל ג'אקסון.

    ברורה: נראה לי שאפקח עיניים בטיול המתוכנן לסקוטלנד 🙂
    (פוסט בקרוב)

    אגב – את הקליינליש לא הכנסתי כי טעמתי רק פעם אחת, הוא היה כל כך שונה שעוד לא פיתחתי עליו דיעה. אולי בביקור הבא בנורמה אני אטעם שוב ואחליט.

    המסקנות מהרשימה – אני כנראה מעדיף את המעושנים של איילה, ופה ושם גלנמוראנג'י והשפיץ הצפוני. אני לא מכיר מספיק מספיי ושאר ההיילנדס והלואולנדס. האם מחסן 13 הפירותי יותר דומה למה שמתארים לי על הפירותיים של ספיי? צריך לעבור סדרת טעימות קטנה 🙂

    הגב

  11. זה בסדר. הרשימה עוד לא נסגרה ולא מוינה לפי סדר העדיפויות 🙂

    אני חושב שאני בהחלט אכניס למשל את קראגנמור לרשימה, טליסקר פיניש אמורוסו המצוין שאתמול נגמר אצל שי, ואולי היילנד פארק או משהו. צריך לטעום ולהחליט…

    מצד שני, אם אתה חוזר מארה"ב ומוצא בדרכך החוצה דיוטי פרי עם משקאות אמריקקים שמרשים לך להעלות לטיסה(!) אני אשמח לבקבוק Maker's Mark או ג'ים בים לבן 🙂

    הגב

  13. אם כבר בלוויני, אז ה-17 שנה דאבל הוא הטוב ביותר ששתיתי מהמזקקה הזו.
    אבל אין ספק – לגאבולין הוא מספר 1 שלי.

    הגב
  14. פינגבאק: נורמה, אהובתי « דברים ששותים - על שתיה, ועל מה שמסביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *