חזרה בארץ, גיליתי את הבעיה הרצינית של הדתיים עם השרוולים ב(נת)בג 2000, יש רק מזוזה קטנה בקצה השרוול, אין יותר לרדת מהמטוס במדרגות ולנשק את האספאלט.
ההליכה הארוכה אכן מגוחכת ומעצבנת מחדש אבל היה כיף להתאחד מחדש עם שני הסינגל-מאלטים שקניתי בדיוטי-פרי ביציאה. שתי סיבות טובות לחזור לארץ 🙂
מה אגיד לכם? הצרפתים האלו מוכרים את הבישול שלהם הרבה יותר מדי גבוה. גם במחיר וגם בהערכה העצמית, האיטלקים עוקפים אותם בסיבוב באוכל והספרדים ביין, אבל יש לפרובאנס יופי משלה, גם אם הועם בקצת יותר מדי תיירות, יש המון כפרים מתוקים שאחרי ביקורים בווגאס ודיסניוורלד קשה להאמין שהם אמיתיים. גבעה מצופפת בבתים בצבעי האדמה האזורית – לעיתים בהירה מאוד ולעיתים אדומה – עם קירות עבים ולעיתים עקומים מזקנה, תריסים בתכלת וטורקיז ורעפים ישנים צבעוניים… יש שם הרבה קסם והרבה מה לראות ולצלם. הפעם בגלל מגבלות זמן ואילוצים של שותפים למסע הלכנו מעט ונסענו הרבה, אבל אין ספק שאם אהפול יום אחד לרוכב האופניים החובב שהרופאה שלי רוצה שאהיה, יש שם לא מעט מסלולים שהייתי חוזר עליהם ביתר פירוט. בשביל יין ואוכל יש לי את ספרד ואיטליה לפני צרפת, ולמסעדות בארץ אין בכלל במה להתבייש, מה לעשות שיש ארצות גם עם חומרי גלם יותר טובים?
עוד על האוכל וטיפטופי תמונות כשיהיה לי זמן בהמשך הימים הקרובים…
You should consider flying a glider over that area – doing a 90 degree or a loop turn over the citadel of some god-forsaken village with the mountains around you, or flying the ridge where you can see the tip of the wing almost touching its own shade on the ground…
איזה מאלטים הבאת?
לגאוולין 16 – זהב נוזלי. אין איך לתאר את זה מהזיכרון, אני אשב עם כוס פעם ואתאר אותו ביתר פרטים, בעקרון יש לא את ה"שרוף" של סקוטש אבל עדין ורך כאחד, עם ניחוחות מלוחים של ים. נשארו בדיוטי-פרי עוד בקבוקים ספורים ביותר, אם לא נגמרו כבר. ב$60 זה היה מחיר מציאה, ואני קצת אוכל את עצמי שלא קניתי אחד נוסף. אולי אחד הסינגלים הטובים שיש. לחבר שלי יש בקבוק נדיר של ה12YO cask strength שלהם, ומזמן לא טעמתי אותו, אבל הוא אפילו טוב יותר מה16 אם אני זוכר. בוודאי יקר יותר…
השני הוא גלן אורד 12, אחד הפייבוריטים שלי, אולי בגלל שהוא הסינגל הראשון שטעמתי והבנתי מה זה ויסקי באמת (עד אז לא הבנתי את המשקה כי יצא לי לטעום רק בלנדים). הטעם השרוף האופייני של סקוטש (מי שלא אוהב שיחפש ויסקי אירי, פראייר!) אבל לא חריף מדי. טיפה קרמלי אבל לא מתוק. גם אותו אני אקח יום אחד בכוס ואשב לתאר אותו יותר. לא בארבע בבוקר כשאני מנסה לגמור עבודה ללקוח 🙂
גלן אורד פעם מכרו את כל התוצרת לבלנד של דוואר. איזה בזבוז. אני מאושר שהם התחילו למכור אותו כסינגל (לפני כ10 שנים כמדומני)
אם אתה רוצה עוד הוכחה לכך ששילמת מחיר מציאה, בקבוק הלגוולין הנ"ל (לא זוכר אם ליטר או קטן יותר) מוצג בדרך היין עם תווית מחיר של 599. דברים יקרים מחזיקים רק כשיש מי שמוכן לשלם. אני מהמר שעקב פריצת הויסקי לתרבות הפופולרית (hell, בעיתון נשים ממליצים על בונהבאן) לא חסר מי שמוכן לשלם, והרבה.
איק. לצערי הוא נעלם כבר ממדפי הדיוטי. נמשיך לפקוח עין על פורום הויסקי, אם מישהו יגלה שהוא חוזר, אני מניח ששם זה יתפרסם קודם.
לא מכיר את בונהאבן, נשמע נחמד. למה עינת דגן ממליצה רק על אלכוהול מתוק? איפה הפמיניסטיות שילמדו אותה שנשים אוהבות גם דברים אחרים?
שמע, כשממליצים בעיתון נשים על מאלט זו כבר התקדמות (או יש מי שיגיד כניסה של הויסקי לתרבות הפופולרית). גם ויסקי מתוק זה לא באמת מתוק כמו המשקאות האסוציאטיביים לבחורות (ליקרים, מידורי סאוור ושות'). גם אני טרם טעמתי את הבונהאבן וסקרן לדעת מדוע דווקא אותו בחרה הכותבת ליצג את עולם המאלט בפני הקהל הנשי. אצטרך לטעום בהזדמנות (למרות שמאז שהתחלתי לשתות יין אני מתבאס להזמין מאלט בפאב כשאני יודע שאני יכול לקנות בקבוק יין נחמד הביתה במחיר הכוסית הזו, אבל זה כבר רק פרי מוחו הקודח של סטודנט עם תקציב שתיה מצומצם).
בגלל זה אני לא מזמין לרוב ויסקי בפאב, בפאב שלנו שליש בירה או כוס יין זה 10 ש"ח, וזה יופי לאווירה של פאב צפוף ורועש. ויסקי או יין טוב זה לערב יותר אינטימי ושקט עם חברים בבית.
המלכודת היא איך קמצן שכמותי יכול לנסות מגוון ויסקי על מנת להחליט על קניית הדיוטי-פרי הבאה ולהצטייד בשתיה בבית, כאשר יותר קורץ לו בקבוק יין מצויין ישראלי שאפשר להשיג ב-50-65 השקלים שעולה מנת המאלט הכי פשוט ובסיסי מכל מזקקה.
למשל עכשיו, תשאל אותי אם אני מעדיף בקבוק גמלא שלא טעמתי עדיין (מרלו למשל) בארוחה בבית עם חברים או מנה אחת של מאלט שלא טעמתי בפאב, באותו מחיר, והמאלט מפסיד. הפיתרון זה מקומות שמציעים מבחר גדול של ויסקי בחצאי מנות, הצרה היא שזה לא נפוץ מידי.
אני לא מעריץ מושבע של יינות ישראליים כמוך. לישראלים יש גם המון אגו נפוח שלא לצדק, ומחירי בקבוקים בארץ לדעתי כפולים מהמחיר ההגיוני לפחות. למה יינות זוכי פרסים בינלאומיים עולים פחות אחרי יבוא ומיסי אלכוהול גבוהים מאשר יינות ישראליים ממוצעים במקרה הטוב שזכו בתחרות מקומית אחת או שתיים?
גמלא מרלו הוא מצוין, אבל 50-55 ש"ח לבקבוק כשיש לי יינות באותה רמה ומעליה שיובאו מספרד, ארה"ב ואפילו אוסטרליה בפחות, וזה אחרי הובלה ומיסים כבדים? למה אין לנו יינות שולחניים חביבים וקלילים ב10-15 ש"ח בקבוק כמו באירופה? אתה לא קמצן, אתה אוהב תמורה למחיר כמוני, וזה בסדר גמור. היה מוזר לי אבל לא לגמרי מפתיע כשבסוכות רציתי להביא יין איתי לארוחה בבית כשר ולא מצאתי בארון שום יין שהתאים לתיאור "יין לבן פשוט וכשר". גם ביינות האדומים היו לי רק ישראלים מעטים, וגם הם לא כולם כשרים. אני פשוט קונה פחות ופחות יינות ישראליים לאחרונה.
לגבי איפה ואיך לטעום סינגלים בזול – צריך פשוט לאגור חברים טובים עם אוספים ולטעום, זה מה שאני והחברים עושים 🙂
חברים שלי לא שותפים לאהבתי לויסקי. ביין עוד יש לי מספר מצומצם מאוד של שותפים נאמנים לתחביב.
יינות שולחניים חביבים בזול: שיאון אדום. אמנם פי 2 מהמחיר שציינת, אבל לדעתי עוקף את החרמון האדום הפופולרי להחריד בסיבוב. גם השיאון הלבן מוצלח בעיני ונותן יופי של תמורה ל-22 ש"ח שהוא עולה בחנויות סיטונאים.
יין לבן פשוט וכשר? מילה אחת: תבור (עוד מילים: סוביניון בלאן גיר 2005). 50 ש"ח.
לגבי אדומים אני לא יודע מה טווח המחירים שחיפשת, אבל יקב הרי גליל נותן לך אחלה תמורה בין אם ב-35 ש"ח (מרלו / ק"ס) בין אם ב-70 (יראון) ובין אם בתחום הביניים (שיראז-קברנה מצויין לדעתי, יש גם פינו-נואר שטרם טעמתי). עוד יינות ישראליים כשרים? כמו שכבר ציינתי, הרקנאטי ריזרב ק"ס 2003 הוא אחד הטובים ששתיתי.
יותר גבוה בסולם המחירים כנראה שמדובר בסדרת ירדן, שלא נמצאת כרגע במסגרת התקציב שלי.
החטא של תמחור-יתר לדעתי יותר נפוץ בקרב חלק לא גדול של יקבי הבוטיק.
אשמח לקבל ממך המלצות ליינות ספרדיים שאפשר להשיג בארץ במחיר שציינת!
הצץ אחורה בפוסט שבו המלצתי על היינות של יקבי הרדד הספרדיים, האוגרטה קוסצ'ה והריינרס.