געגועי לקוריצה

לפני שנה וחצי גרתי בכפר נטר. כל הבית היה חדר אחד גדול וכך הייתי משאיר את הדלת פתוחה כשהייתי עובד על המחשב. מדי פעם היה נכנס איזה כלבלב או חתול סקרן, במיוחד כשהייתי מבשל. היו אלו שהתחצפו עד הסוף ומיד שמו פעמיהם לאוכל או לפח ואותם הייתי מגרש, אבל היה אחד שאהב לחקור את הבית, ויותר חשוב, אהב להתלטף. אחרי שיחות עם השכנים הסתבר לי שקראו לו "חם", אבל כמו רוב החתולים הוא לא בא כשקראו לו…

חם נעלם יום אחד, אולי נדרס, אבל באה חתולה אחרת. שמנמונת שמיום ליום התנפחה והבנתי שהיא בהריון. היא מאוד אהבה להתלטף וזהו סוג החתולים האהוב עלי. רק הייתי מעביר לה יד על הגב והיא הייתה מתהפכת ופותחת רגליים שאדגדג לה בבטן. בשל המנהג המצחיק התחלתי לקרוא לה בשם החיבה "זונה" במובן החמוד של המילה (תלוי איך מבטאים) אבל יותר מבחורה אחת אמרה לי שזה לא לענין, ואחותי הציעה "רוקסן" במקום, על שם הזונה של סטינג.

ק�ר�צ�

רוקסי יפתה ועברה איתי את הקיץ. בשלב כלשהוא ראיתי שהיא עוברת מסכות של התעללויות בגינה בתקופת הייחום והחלטתי שהיא כבר מספיק זמן באה לבקר קבוע, והגיע הזמן שאודה שאומצתי על ידה וצריך לדאוג לה. לקחתי אותה לעיקור וחיסונים, נתתי לה אנטיביוטיקה וטיפולי אוזניים ונראה שסה"כ גם אם אלו היו אירועים טראומטיים היא ידעה להעריך שזה היה לטובתה בסוף הסיפור.

רוקסן היתה מעירה אותי בבוקר מחוץ לדלת בשירתה. הייתה לה מעין יללת-גרגור מיוחדת ואוצר מילים מגוון. עם הימים הארוכים שהעברנו ביחד בימים שבם עבדתי מהבית רוקסנה קיבלה עוד ועוד שמות חיבה בהתאם לנסיבות. כשארץ נהדרת פרצו עם מערכון הרומנים לא היתה אפשרות לפתוח לה את הדלת בבוקר בלי קריאת "גוטי מורצי קוריצה!". חברי דוברי הרוסית לא הבינו למה אני משווה את החתולה לתרנגולת, אבל לא אכפת. הקוריצה עברה איתי לאבן יהודה, בילתה ימים שלמים ואפילו לילות בתוך הבית (מה שדי הפתיע אותי, היא העדיפה תמיד בחוץ) ואז בוקר אחד, היא פשוט לא הייתה שם. לא שרה לי ליד הדלת. לא ביקשה ליטופים. לא נתנה אהבה… גם לא שמעתי אותה קוראת לעזרה או משהו בלילה. פשוט מיסתורי איך חתול עם מספר טלפון על הצוואר נעלם ואף אחד לא מתקשר לספר לך שהוא מצא/דרס אותו. גם אם היא הורעלה ע"י המועצה המקומית, הייתי רוצה להאמין שיש בם את הנימוס הבסיסי להרים לך טלפון ולהודיע.

ק�ר�צ� �ער�

ניסיתי להגיד לעצמי שאין דבר. היא באה לאמץ אותי יום אחד וכך גם הלכה. אבל זה לא עוזר. שבוע או שניים הייתי באבל. אני עדיין מעדיף שלא לאמץ חתול בית כי לא בא לי להתעסק עם ארגז חול, והסביבה שבחוץ כנראה לא סימפאטית לחתולים חצי-מבויתים. השבוע נזכרתי בה שוב אחרי שהקוריצה של ינקו ומישו הגיעה לבית החולים. מערכון או לא, צבט אותי בלב לראות אותם יושבים מודאגים אצל הרופא. איך תאמץ אותי עכשיו קוריצה חדשה אם בבית הזה חדר המחשב לא קרוב לדלת?

כנראה שאצטרך למצוא חברה חדשה…

3 תגובות בנושא “געגועי לקוריצה”

  1. תנחומים 🙁
    ככה זה. קצת כמו לקבל חדשות (באיחור של שנה) שהחתולה המטומטמת שיחקה עם נחש והפסידה, ושהחתולה הפחות מטומטמת הענישה את האםאמא של הנחש על זה…
    אנחנו לא מחפשים אשמים, אלא להפיק לקחים. האהא!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *