ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.
בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.
כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.
(הפוסט של היום מזכיר לי לחפור טיוטא ישנה מהנפטלין אליו דחפתי אותה בזמן "עופרת יצוקה", אני מעדכן אותה טיפה ומשחרר)
זוכרים את הבלגן עם הסכם השימוש בגוגל כרום? בישראל זה קורה כל הזמן ואנשים מתייחסים לזה פחות. אני זוכר את מקרה שביתת הבלוגרים בקפה דה-מארקר על כך שגילו יום אחד כי כל הפוסטים והתמונות שלהם בעצם בבעלות דה-מארקר, ומקרה אחר של תחרות צילומים של מעריב שספגה משוב זועם על כך שבאותיות הקטנות הוכנס שכל המגיש תמונה לתחרות למעשה מעביר למעריב את זכויות היוצרים עליה (לא פחות!). אבל הסכמי הצטרפות כאלו חולפים על עיניהם של רבים ביום-יום, ויש סעיפים מוסתרים יותר או פחות שאנשים מופתעים לגלות. דוגמא שגיליתי לפני כמה חודשים כשהתעצבנתי שחשבון התפוז המוזנח שלי מופיע בפייג'ראנק גבוה בראש החיפוש אחרי שמי על אפי ועל חמתי (לפעמים במקום שני או שלישי אבל עדיין בעמוד הראשי) ואי אפשר לסגור חשבון בתפוז! את זה אני לא חושב שהיה בהסכם, ועכשיו אין לי איך להעיף את הדף המיותר הזה משם.
בינואר נזכרתי לבטל את חיבור האינטרנט של הסלולר שלי. אחרי אכזבה מ6280 שקיבלתי חזרתי ל6230i הישן והטוב, ושכחתי לבטל את חבילת הגלישה. חבר שגר בחו"ל התפלא שאני לא עושה את זה גם בחצות דרך אתר החברה, ואמרתי לו שכאן זה ישראל וצריך לעשות את זה טלפונית. אבל רק כדי להיות בטוח… הלכתי לפתוח יוזר באתר אורנג'. שלב א' כדי לאשר שאני מי שאני נשלח אלי קוד אישור בSMS. הכנסתי. אמרו לי שיופי שאני זה אני ומייד ממשיכים, ושלחו לי עוד אחד כדי לוודא שזה באמת באמת באמת אני. הכנסתי גם אותו. בשלב הזה כבר ביקשו את מספר תעודת הזהות וארבע ספרות אחרונות של הכ"א. לרוב אני שונא לתת מת"ז בלי סיבה, אבל אורנג' הרי כבר יודעים אותו (בשביל חיוב אשראי ובשביל הקו העסקי שלי שמותנה בהצגת העוסק-מורשה שלי, שמספרו כידוע זהה למת"ז). לפני שלחצתי שליחה עיינתי לרגע בהסכם השירות שנח לו בכתב קטנטן למטה. הנה היילייטים:
כמו כן, בכך שאתה מאחסן בשרתים שלנו יצירות עצמיות, אתה נותן לפרטנר ולגופים אחרים זכויות רישיון להעתיק, להפיץ, לשדר, להציג בציבור, לבצע בציבור, לשכפל, לערוך, לתרגם ולשנות את עיצוב היצירות העצמיות שלך; לפרסם את שמך בקשר ליצירות העצמיות שלך; ואתהזכות להעניק רישיון משנה לשימוש בזכויות אלה לכל צד שלישי, הכול ללא תשלום תמלוגים, בכל העולם, ולתמיד.
בקיצור תגידו שאתם מקבלים רק חומרים תחת פובליק דומיין וחלאס, למה לסבך?
פרטנר וספקיה אינם מציגים מצג כלשהו לגבי התאמה, אמינות, זמינות ודייקנות תכני השירותים לכל מטרה שהיא, וכן לגבי היעדר וירוסים או רכיבים מזיקים אחרים בהם.
אז תגידו שאתם מציגים תכנים מכל ספק ספאם ווירוסים שישלם לכם – כי לכסף אין ריח. שוב ניסוח מסובך?
אתה מסכים באופן מפורש לכך שפרטנר לא תהיה אחראית לגישה ללא הרשאה או לשינוי ללא הרשאה של היצירות העצמיות או הנתונים שלך
"אם יפרצו לנו למערכת או שעובד משועמם שלנו רוצה להשתעשע על המידע שלך בשלוש בבוקר, אין לך מילה"
אנו נהיה רשאים לפנות אליך ולמשתמשים הרשומים שלך מעת לעת בהצעות שיווקיות שונות שלנו ושל צדדים שלישיים, בכפוף להוראות כל דין.
יש לציין שמייד מתחת לזה יש תיבה של אישור קבלת ספאם בדואל וSMS ולא סימנתי אישור, האם ההסכם גובר על זה?
פרטנר שומרת לעצמה את הזכות לחשוף כל מידע אישי אודותיך או אודות השימוש שלך באתר כולל תוכן השימוש, ללא קבלת רשות ממך אם פרטנר מאמינה בתום לב כי פעולה זו חיונית כדי: (1) לציית לדרישות הדין או למלא הליך משפטי; (2) להגן על הזכויות או הקניין של פרטנר או של חברות קשורות אליה; (3) לאכוף את תנאי השימוש; (4) לפעול כדי להגן על האינטרסים של מנוייה או של אחרים.
אהה… סעיף (1) לא מספיק? זה לא קצת יותר מדי סיבות ותירוצים לחלק את המידע שלי?
די, בנקודה זו אני פשוט עושר ולא מתעצבן יותר מהאתר הזה, יש דברים יותר מעצבנים…
מי שעוקב אחרי סדרות הפוסטים אצלי בבלוג מבין כבר שהנושאים משתלבים במעין צמה עם הזמן. הנושא הנוכחי למעשה מאחד נושאי פוליטיקה, קיימות וניצול לרעה של פטנטים וחוקי קנין רוחני.
אז כאמור, תוכנה חופשית נוצרה כדי להגן על המשתמשים וזכויותיהם מאי צדק: אי-נגישות למשאב מידע או לאוטומציה שתטפל במידע שהם מייצרים או מקבלים, כדי שיוכלו לעזור לעצמם. מיקרוסופט משיבים בקריאות גנאי נגד "הפיראטים שהורסים כל סיכוי ליצירתיות, מקוריות ופיתוח".
דמיון פרוע (או "שודדי הזרעים")
עכשיו דמיינו עולם שבו אסורה הגישה לDNA מסוים, או אסור השימוש במשאב טבעי. נגיד זרעים של חיטה. אני יודע שרובכם לא חקלאים, אבל נסו…
אם תדמיינו שיש לכם שדה חיטה, אתם קוצרים אותו, משאירים כמות שתספיק כדי לזרוע את היבול הבא ואת השאר מוכרים או טוחנים בשביל קמח למשפחתיכם, עד כאן אתם איתי?
עכשיו נדמיין שיוצא נגדכם תאגיד ייצור זרעים וקורא לכם "שודדי זרעים", ודוחף חוק ממשלתי שמכריח אתכם לקנות רק את זני הזרעים של התאגיד ואוסר עליכם לזרוע מיבול הזרעים של העונה הקודמת. ונגיד שהממשלה החליטה שרק זרעים של אותו התאגיד (שכמובן מהונדסים גנטית להניב יותר יבול) הם חוקיים לגידול, ונגיד שהם גם ממילא עקרים או שתכונת ההשבחה של היבול מחזיקה רק דור אחד כך שלפי חוק כל עונה תצטרכו לקנות את הזרעים מהתאגיד מחדש ולשלם כסף לא קטן על כך, למרות שאולי היתה בצורת ואין לכם כסף לשלם השנה על עוד כמות זרעים עקרים שאולי הבצורת הבאה תאיין גם אותם…
הבנתם למה אני מכוון? זרעים קנייניים, והממשלה אוסרת עליכם על פי חוק להשתמש ב"אחרים", האורגניים. בשלב הראשון אסור לכם למכור תוצרת אורגנית לאחרים ובשלב השני אסור לכם גם לגדל אותם לעצמכם. למעשה עציץ הפטרוזיליה שלכם מתחיל להיות חוקי כמו עציץ הקאנביס של השכנה.
עכשיו נפסיק להגיד "נגיד" כי זה כבר קורה.
מציאות פרועה (או "שודדי הDNA")
כמה עובדות לחימום הקנה…
אחד החוקים האחרונים שהעביר הממשל הצבאי האמריקני בעירק לפני שהועבר השילטון לפרלמנט העירקי היה שלילת זכויות הזרעים של חקלאים עירקיים.
הצעת חוק 875 כרגע נמצאת בדיונים בקונגרס האמריקני שתאסור על חקלאי־גינות־ביתיות למכור את תוצרתם לקהילה, ונדונה האפשרות שהחוק כתוב בצורה שעלולה לאסור על גידולים אורגניים בכלל. המגדלים האורגניים נלחמים בחברות הזרעים שלוחצות על החקיקה, ומכנים אותם "ביו-פיראטים". הטענה (המוצדקת) שהחלפה לא מבוקרת ולא מפוכחת של זרעים מזנים קיימים בזרעים סיתתטיים פוגעת במגוון הביולוגי ויכולה לגרור אסונות. האם באמת חוק דרקוני נגד מגדלים ביתיים או סתם היסטריה?
ראשית אני חייב להקדים ולהגיד שהממשלה האמריקנית לא תמיד היתה נגד גידול ביתי, זה שגעון מאוד מוזר של העת החדשה. בהרצאה של כריס קרלסון (תחתית פוסט זה) הוא מציין (29:00) שממשלות אפילו עודדו גידול בייתי במלחמת העולם הראשונה, ועוד כמות כפולה של חקלאות בייתית התקיימה במלה"ע השניה, וכך מאות מליוני דולרים של מסחר ישיר הורידו לחץ מהמדינה, ודאגו שלכל האזרחים תהיה הספקה שוטפת של תזונה וויטמינים, גם אם ינותקו קשרים בין ערים בגלל הפצצה, למשל. בסאן פרנסיסקו עצמה היו 70,000 גינות חקלאות אורבנית בסוף שנות הארבעים (בדירות, בגינות בבתים פרטיים, בגנים ציבוריים ואפילו בפינות ירוקות במרכז שדרות ואיי תנועה), למעשה בסוף מלה"ע השניה 40% מהגידולים שעלו לשולחנם של אמריקנים הגיעו מחקלאות אורבנית. אפילו בימינו, עיר מודרנית, מלוכלכת ו"לא ירוקה" כמו שנגחאי צורכת 80% מהגידולים (ירקות, פירות וכולי) מגידולים אורבניים(!). בשנות השישים התחילה תנועת הגידול האורגני ושוב היתה עליה בחקלאות אורבנית אבל הפעם בתור התנגדות לריסוסים המוגזמים – וכאן יש כבר התנגשות מול בעלי ענין וכסף עם לובי חזק בוושינגטון ובכמה ערי בירה אחרות בעולם.
בשנות התשעים ראש העיר ג'וליאני, תוך כדי ניקוי ניו-יורק מפשע, גם התעצבן לגלות "איי קומוניזם" בצורת כמה גינות מאכל אורבניות משותפות, חלקן אפילו מאוד מטופחות, שנשתלו במגרשים נתושים וטופלו לפעמים במשך שנים ארוכות. בחלק מהמקומות התושבים אפילו הרימו לוחות בטון ואפלט ומילאו אדמה טריה. אחרי מלחמות ארוכות חלק מהחלקות ניצלו וחלק נדרסו ע"י בולדוזרים. פוליטיקאים וסוכני נדל"ן חכמים קפצו בסוף לעזור כי הבינו שמדובר באטרקציה טרנדית חברתית שכדאי לשמר, אבל המגדלים המקוריים לא זוכים להכרה או הוקרה והתחשבות, כי הרי הגינות לא שלהם מרגע שבעל הרכוש הנטוש "עלה על המציאה" (חוקי הבעלות על נדל"ן העותמניים שלנו כבר יותר הוגנים כלפי הבעלים הנוטשים מהבחינה הזו, רק לא ברור אם זה מה שהעולם צריך).
Injustice is happening now; suffering is happening now. We have choices to make now. To insist on absolute certainty before starting to apply ethics to life decisions is a way of choosing to be amoral.
הרעיון של הסטיקר "תחשוב טוב – יהיה טוב" נכון, אבל אין לשכוח את השלב האמצעי והמאוד חשוב שמשמיטים פה – "תעשה טוב". ללחוץ "שלח" על טופס עצומה לא מספיק, לדעת שאנשים אחרים עושים ואתה לא זה גם לפעמים לא מספיק. כשהמשבר של של המים והחקלאות יגיע עד אלינו הביתה
לסיום, אם יש לכם שעה פנויה למשהו חיובי ומתקן, הנה מפגש של גוגלאים עם קריס קרלסון, המדבר על "פיראטים" של חקלאות אורבנית, פרמקלצ'ר, כתיבת תוכנה ורכיבת אופניים (האיש הוא ממקימי "מסה קריטית", פרויקט אופניים עולמי עם ייצוג גם בישראל)
לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:
ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:
החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.
(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)
ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.
הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.
באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.
ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:
חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)
אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא 🙂
$80K לשיר זה המחיר החדש. אם נשווה את המחיר של דולר בודד לשיר בממוצע בחנויות מקוונות, הרי שבית המשפט האמריקני העריך שה"פושעת" חילקה עשרות אלפי עותקים מכל שיר לפני שנתפסה ו"אי אפשר להעריך את הנזק". אבסורד? בוודאי, כאשר במרחק אלפי קילומטרים ספורים חוקקו חוקים שמוציאים מזרועות השיטור את חלפני הקבצים הפרטיים, אם ע"י ליגאליזציה של חלפנות פרטית ואם ע"י חוקי הגנה על הפרטיות. גיל פרוינד בדיוק התייחס לשאלות המוסר, הטכנולוגיה והחוק.
ובנושא קרוב, ממילא הגיע הזמן להמשיך כאן את הדיון בענין חופש התוכנה ומפלגות הפיראטים שקמות עכשיו בכל מני מקומות בעולם המערבי (כרגע שבדיה, נורבגיה, קנדה ואולי גרמניה ממה שאני זוכר). בפוסט קודם בסדרה הפנה צפריר את תשומת ליבנו להתייחסות הספציפית של סטולמן לבעית חוקי קופירייט קצרים מדי. סטולמן מפחד שפרויקטים של תוכנה חופשית ינזקו ישירות מכך שלפי הצעת הפיראטים, חוק הקופירייט יוגבל ל־5-10 שנים, או-אז יהפוך כל קוד המקור של פרויקט פתוח לחופשי מדי, קרי רשות הציבור. הסכנה לטענתו היא שחברות תוכנה קניינית תתחלנה לגנוב את עמלם של אנשי התוכנה החופשית ולקבור אותם בתוך מוצריהם המשמימים שיופצו אולי בחינם אחרי תקופה, אבל ללא קוד מקור. יש לי כמה תשובות לזה.
אז מה? הפרויקט הפתוח עדיין יהיה בחוץ, מי שיודע מה שטוב לו יקח את הגרסא הפתוחה ולא הסגורה.
אמנם נכונה הטענה כי הGPL משתמש בחוקי הקופירייט בצורה חתרנית כדי ליצור מצב קופילפט אבל האם באמת פג תוקף רשיון הGPL עת יפוג הקופירייט? הרי יש רשיון משתמש לחוד וקופירייט לחוד, יפרש נא עורך דין זריז אם סטולמן מפרש נכון את החוק.
בהמשך לסעיף הקודם, הטענה של RMS היא שהGPL איננו EULA אלא רשימת תנאי הפצה. אני לא מבין מה ההבדל אם כך, אי אפשר להגיד שמעמדו של הGPL הוא כשל EULA "רגיל" אחר?
ההצעה של הפיראטים אכן לא מושלמת. הרי מה היא מטרת החוק? לשמור על זכויות המפיצים (ולפעמים קצת על זכויות היוצרים) לקחת פסק זמן להנות מהכנסות מובטחות מהיצירה לפני שזו תהפוך לרעיון חופשיים ברשות הציבור, לצורך המפורש של תועלת הציבור. והרי איך תשמור על תועלת הציבור בלתי אם ע"י קופילפט? לכן אם כבר עושים רפורמה יסודית אפשר להרחיב ולהפריד את ההגדרות בחוק לתוכנות, או לכל יצירה שחשובה הפצת התבנית/קוד/מקור שלה ולא רק התוצר הסופי, ואז לנסח את החוק אחרת בהתייחס לזה, או לחלופין:
כאשר פגה תקופת הגנת הקופירייט, למה להשליך את הרעיונות אל ואקום "נחלת הכלל" ללא שום תנאי? האם PD בהגדרתו הנוכחית היא ברירת המחדל הנכונה? הייתי רוצה לדמיין איתכם עולם שבו ברירת המחדל לנחלת הכלל היא רשיון CC-by-SA, שזה פותר גם את דאגותיו של סטולמן וגם בעיותיהם של עוד הרבה חומרים אחרים.
אני שואל את עצמי שוב מה טוב כאן בפטנט? משאבות יש להרבה חברות, אבל רק חברה אחת תהיה מורשית לשאוב מי עומק קרים ולעצור הוריקאנים? זאת אומרת שאם אובאמה לא ישלם לביל, ביל לא יעצור את ההוריקאן? או אולי הכוונה שאם ממשלת ארה"ב תעשה הסבה לכמה נושאות מטוסים ותתחיל לקרר את האוקיאנוס היא תחטוף תביעה מביל?
ובנושא קרוב, ממילא הגיע הזמן להמשיך כאן את הדיון בענין חופש התוכנה ומפלגות הפיראטים שקמות עכשיו בכל מני מקומות בעולם המערבי (כרגע שבדיה, נורבגיה, קנדה ואולי גרמניה ממה שאני זוכר). בפוסט קודם בסדרה