סקוטלנד 04 – יום פיספוסים: ג'אז באָרְדבֶּג, עננים מעל ג'וּרַה, סגור בבּרוּכְלָאדִי והקשת מעל בּוֹאוּמוֹר

הפרק הקודם: » 03 – בית הקברות השלישי שלנו והטעות ההודית – והפרק המקביל אצל גיא

את רוב סיפור היום פירט גיא, וחשבתי שאני רק אשלים כמה פרטים – אבל בסוף יצא פוסט שלם.
אם בא לכם להוסיף ברקע פסקול, אפשר ללחוץ פליי בעמוד שיר בביצוע נורמה מונרו, זמרת בת איילה, בבלדה קלאסית שהפכה להימנון (הלא רשמי?) של האי, וזכה להרבה ביצועים (כרגע לא מצאתי טובים משלה, אבל אל תתרגמו לה שככה אמרתי 🙂

בוקר יום ראשון, 16 בספטמבר. קמנו ליד המיגדלור לארוחת בוקר בריטית, הביצים האנגליות על הבייקון והנקניקיה וליידם בלאק פודינג סקוטי ושאר הפתעות. יצאנו לחפש מזקקה שאולי לא סגורה היום, כי ככלל יום ראשון אינו יום מזקקות, ולאחר שחלפנו על לפרואייג (Laphroaig), לגאבולין (Lagavulin) והכפר הקטן שצמוד למזקקה (אולי 15 בתים, חלקם של העובדים וחלקם להשכרה) הגענו אל ארדבג (Ardbeg) שבמקרה לגמרי התחילו לסדר את המקום להופעת ג'אז (היום השלישי והאחרון לפסטיבל). התלהבתי מאוד מהחנות היפה שלהם אבל החלטנו להמשיך על קו החוף ולחזור אח"כ. בהמשך מסומנים עוד כמה שמות מקומות במפה אבל אלו בסה"כ חוות עם הרבה מרחב מרעה מסביב, אין עוד כפרים, רק כביש צר (נתיב אחד עם מפרצי עקיפה, ששוב הזכיר לנו את הכביש למערה של באטמן), מפרצים יפים עם סלעים דרמטיים בים (לכל אחד מהם יש שם במפה, כי חיו על האי עשרות דורות של רועים עם זמן פנוי), מפרץ Claggan Bay עם חלוקים ענקיים בכל הצבעים שגאולוגים מאוד אוהבים, ובקצה שער בקר (ראו תמונות) שמוביל אל עוד שטחי מרעה ובקצה בקצה של השדות עוד כמה דירות להשכרה. חור מגניב ביותר להתבודד בו.

הנופים לצד הכביש – יער משווני ממוזג מהסרטים. חופת עצים, איילות בורחות בינם (לא תפסתי במצלמה) ועל כל הגזעים צומח טחב או אזובים קטנים (איך אומרים Moss בעברית?) ומטפטף מים מהענפים, ומתחת לכביש זורמים יובלים קטנים ונחלים לא הרבה יותר גדולים. מים ומים ומים. ברדיו טום וויטס שר לנו "wrong side of the road" בעודי מנסה להתרגל לנהיגה בשמאל ואז גיא, מדי פעם שלולית בוץ, מסביב עוד עצים או אחו עם פרות (אדומות!! פרות ג'ינג'יות לגמרי! שהדוסים לא ישמעו…). פעם בקילומטר איזה בית מבודד וגיא קורא כל פעם מחדש שכאן הוא רוצה לגור. באיזה שלב הוא התחיל להתלהב מכל שלט מכירה בדרך… בינתיים צריך להזהר מכבשים ופסיונים חוצים את הכביש, ולקחתי מגיא את ההגה שלא יזרוק אותנו לתעלה 🙂

בדרך גם ביקרנו את הצלב בקילדולטון (Kildalton), צלב קלטי עתיק ומכוסה אזוב שנודע בתור הצלב העתיק ביותר באירופה(!!) והריהו מהמאה הרביעית – עוד מתקופת הפיקטים, שהיו שם עוד לפני פלישות הקלטים והתערותם בפולשים הויקינגים. תקופות שמעט מאוד ידוע עליהן, רק מעט יותר ממה שידוע על מעגלים ושורות של אבנים "עומדות" שמוצאים פה ושם בכל האיים הבריטיים, וגילן 4000-5000 שנה ויותר. הארכאולוגיה כאן לא מגובה בספרים ומסורות שהולכות מספיק שנים אחורה כמו בארץ, והרבה אגדות עד היום שורדות כי לא ניתן להפריך או להוכיח אותן.

משם חזרנו לכיוון מערב להופעה בארדבג, ומסיבות של סבל מוסיקולוגי קל (קיראו אצל גיא) ברחנו מהופעת הג'אז לשמש שיצאה לקראתנו,לקחנו מישהיא טרמפ לפורט אסקייג וחשבנו לקפוץ לג'וּרה (Jura) אבל התחיל לטפטף שוב. אז ויתרנו וכמובן אחרי שיצאנו 300 מטר מהנמל יצאה השמש. ג'וּרה (שיבוש של "דורה" מלשון deer עוד מרומאית עתיקה) הוא אי מיושב ב100-200 איש, מזקקה מצוינת (גם אם לא משתלמת כלכלית) ו5000-6000 צבאים. ברור לי שיום אחד עוד נגיע לשם בשביל הנוף, אבל גם באיילה לא חסר. ב14:30 וללא ארוח"צ (טעות! בין 13:30 ל-17:30 אין מסעדות ואין אוכל בפאבים וביום ראשון אין אפילו מכולת!) התחלנו לשוט לכיוון מערב, ברוכלאדי (Bruichladdich) ומרכז המבקרים שלהם היה סגור אז עצרנו להצטלם ליד המזקקה. כדי שקוראינו בישראל יוכלו לקרוא, הפכנו את החביות מימין לשמאל לנוחותכם ואייתנו מחדש ביידיש…

מתלהבים מכל הפגודות החמודות במזקקות (ויש הרבה מהן בהמשך הטיול) והמפרצונים המסעירים נסענו עוד מערבה, דרך פורט שארלוט (Port Charlotte), שם מצאנו אלפקות ועוד הרבה פרות וכבשים. המשכנו לפורטנהייבן (Portnahaven) שנראה כאילו היא דווקא העיר עם מספר הבתים הכי גדול באי, רחוק ממרכזי התיירים, ואז הצצה לצילום בכנסית קילכומן (Kilchoman). הקפנו למעשה את לוך אינדאל (Loch Indaal) והמשכנו להקיף את חצי האי צפונה לו וחזרה לפורט שארלוט, וכאשר הרעב כבר הציק חזרנו לבואומור (Bowmore) שם פיספסתי קשת מגניבה מעל באומור בשקיעה, ועל ארוחת הערב ב"פונדק נמל בואומור" כבר מסופר אצל גיא. התלהבנו ממבחר הויסקים שעל המדפים, חלקם מהדורות ממוספרות של מאות בודדות חתומות אישית בנות עשרות לא מעטות של שנים מהאי וגם ממיינלאנד (שהיא גם אי…). המחירים נראו לנו מאוד סבירים למאלטים הנדירים וגם הרגילים כי אנחנו רגילים למחירי ישראל. מאלטים ב4-5 פאונד למנה הסתברו בדיעבד כמחיר לא זול לעומת מקומות אחרים… בין השאר גיליתי שארדבג 1977 שיש לי בבית הפך לדבר נדיר ויקר. האמת אני לא סגור למה. אם יש משהו שידענו רק בדמיון והוכח בשטח, זה שיותר מיושן אינו אומר בהכרח יותר טוב, ממש כמו ביין. למרות זאת מצאנו כמה "ענתיקות" מדהימות בהמשך הטיול. חכו חכו…

בסוף הארוחה גיא גם ראה חובה לקנות שם כוס ראשונה לאוסף. כבר חודשים שאני רציתי לקנות לי סט כוסות ראוי לויסקי, וכשכבר החלטתי להזמין מגלנקיירן את הכוס המפורסמת שלהם, אבל למרות המחיר הזול להפליא של סט 12 כוסות (לי ולחברים), המשלוחה עלה כפול ממחיר הסחורה עצמה וויתרנו על העסק. בדיעבד היה רעיון לא רע לחכות, כי קנינו טיפין טיפין סט יפה בנוי מכוס שונה מכל מזקקה, וארגנתי סט גם לשי. כולם שמחים 🙂

את הכנסיה בבאומור לא יצא לנו לצלם או לראות מבפנים, אבל שווה ביקור – היא בנויה בעיגול רחב (כדי שלשטן לא תהיה פינה להתחבא בה) במקום במבנה הצר והארוך הרגיל. העיירה היא למעשה "בירת" האי, שם בית הספר, לשכת המידע לתיירים, הסופרמארקט, הרבה חנויות אמנים וכל מה שצריך. גם תחנת הדלק הכי זולה של האי (וגם היא לא זולה) נמצאת שם, אבל אל תחפשו שלטים גדולים וסככה, מדובר במשאבה בודדת על המדרכה מחוץ לאחת מהמכולות. אי קטן, אמרנו? גם הילדים שגרים על ג'ורה באים לפה כל יום באוטובוס ומעבורת ללמוד.

ולסיכום, שכחתי לציין את הדראמים ששתינו אתמול, אז הנה הם ואני מוסיף את של היום בדרך, זה חלק מהענין הרי. אז ככה –

• בערב הראשון בפאב, עם פה שרוף מאוכל הודי, לקחתי את הPC5 – זיקוק מעושן במיוחד ובאופן יוצא דופן של ברוכלאדי לזכר מזקקת פורט שארלוט, ושעליו כתבתי בעבר. מאז שיצא עברה כמעט שנה ואכן לפני חודש ביקבקו את PC6 (שש שנים, דה!) אבל ממנו לא יצא לנו לטעום. לא התלהבתי ממנו, אבל בשלב מוקדם זה של הטיול גם עוד לא רשמתי לי פירוט על כל טעימה – טעות שתוקנה מהר בהמשך. אני זוכר שהוא היה פירותי, לא מעושן כמעט בכלל בניגוד למה שכתבו עליו, ולא טעם מיוחד בצורה כלשהיא, אבל כאמור, אולי חריפות האוכל ההודי "גמרה" עליו. מהאח הצעיר PC4 מהשנה שלפני ג'ים מארי השפיך ניטים ונתן 96, שזה אחד הציונים הגבוהים בספר. למה? אולי אני צריך לטעום שוב ולא אחרי ארוחה הודית.
• גיא לקח בואומור 18 שנה. גם מעושן בכבול וגם פירותי בצורה עדינה. מצאתי בו "אצטוניות" קלה כמו שהרגשתי יותר מדי פעמים בטעימת הברבנים הגדולה שעשינו ביוני. גיא התעלה מעל זה והתאהב במעושנות העדינה והכריז "just what the doctor ordered for the first night on Islay!" אבל אני מקווה שרופא הסכרת שלו לא קורא את זה 🙂
• בארדבג טעמנו שני "שלבים" מהזיקוק של 1998. בגיל 6 שנים הוא בוקבק כ-"Ardbeg Very Young" בחוזק חבית ומזה כבר לא היה מה לטעום, אבל לא הפסד גדול ממה שקראתי למרות שג'ם מארי דווקא נותן לו ציון 91. בשנה שעברה יצא "Still Young" בן 8 שנים ואותו טעמנו. אלכוהולי מאוד לאף (56.2 אחוזים, מצריך טיפונת מים לפתיחה), העשן מבטיח, ויש בו מתיקות שלא ידעתי לקשר אותה אז לפרי, בדיעבד אני טועם שם פשוט את טעם הגרעינים המתקתקים של השעורה, טעם מתקתק שילך ויעלם לקראת הביקבוק כArdbeg TEN בשנה הבאה (עשר שנים הסטנדארטי) ועוד אין מספיק עץ. גיא טען שהוא פחות מאוזן והוא כנראה צודק, אבל הוא בהחלט מיוחד בפני עצמו. ג'ים מארי גם מתלהב ממנו מאוד, נתן לו 93.
• שלב ג' של זיקוק 1998 בוקבק השנה (9 שנים) בשם "Almost there", והוא איבד שני אחוזים של אלכוהול למלאכים בשנה שלחלפה – 54.1% בלבד. הפרי קצת אבד, יש יותר טעם עץ. טיפת מים כאן הרסה ולא עזרה, כאילו דולל ו"התפרק" הטעם המתוק של השעורה. דקה אחרי זה טעמנו את ארדבג 10 הרגיל (שמדולל ל43%) וגילינו שפתאום הוא טועם באמת מאוד מדולל והתגעגענו לטעם של חוזק החבית. בסה"כ ממש מרגישים שהאולמוסט נמצא ממש באמצע בין הסטיל יאנג לTEN, וכיון שלמחרת חזרנו וקנינו בקבוק מכל אחד מהשניים, ידידינו יוכלו לעשות השוואה בין חוזק חבית 8 ו9 שנים ו10 רגיל, וממש להבין את המשמעות של ההתיישנות בקוונטות קצרות. אני וגיא מסכימים אישית ש9 השנים מאוזן יותר מה10 בהרבה, וחבל אם לא יוציאו ממנו סדרות נוספות.
• בערב לפני ועם הארוחה בבאומור, אני לקחתי את ארדבג אוּגִידֶייל (על שם אגם Uigeadail שממנו המזקקה לוקחת מים למאש). הכבול והעץ האופייניים, אבל מרוכזים קצת כי מדובר בויסקי לא מדולל (כנראה 9-10 שנים, 54.2% כמו ה"almost there" הנ"ל). ג'אקסון התלהב ממנו בטעימה למגאזין ונתן לו ציון גבוה ובצדק.
• גיא לקח עם הארוחה ברוכלאדי Rocks, עדין כמעט חסר עשן, מתקתק וטעם קטנטן בלתי נתפס כמעט של אצטון. לא התלהבתי.

איפשהוא בזמן העיון בתפריט המאלטים ב"באומור הארבור אין" הגענו למסקנה שלא נספיק לטעום את כל המאלטים שאנחנו רוצים אבל קבענו שבכל יום טיול ניטעם לפחות שני סינגלים שלא הכרנו. במשימה הזו היה קל לעמוד בחלק מהימים, ובחלקם נאלצנו לאלתר… אבל עמדנו בזה בכבוד 🙂 פרטים בפרקים הבאים…