גיא מכריז על עצמו בגאווה כי הוא רומני, משפט אחרי זה הוא יודה שהוא לא אוהב חצילים, דקה אחרי זה יסתבר שהצד של אימו הביא את רומניה למטבח ועוד מחקר קל יספר לכם שבעצם רק הסבתא מרומניה. אבל הסבתא זה הצד המבשל וזה העיקר…. המורשת המשפחתית שלי דילגה על אבא שלי, אבל אחותו ואחותי מבשלות (ואופות) עדיין ממטעמי המטבח של סבתא. הוריו של אבי הצבר נולדו שניהם באותו איזור (בוקובינה) כמו סבתו של גיא, רק שהם נולדו כ15 שנה קודם כשהאזור היה עדיין בשליטה אוסטרו-הונגרית ודבר גרמנית. הבישולים אותו דבר רק עם שמות אחרים, כי השלטון והשפה השתנו אולי אבל לא המצרכים במטבח. את הכרוב הממולא היה "הולישקעס" והממליגה היתה פולנטה אבל רוב המאכלים סה"כ מאוד דומים. היום אגב, אם ארצה דרכון רומני אין עם מי לדבר, כי כפרי הולדתם של סבא וגם של סבתא נמצאים מאחורי הגבול האוקראיני, ובאזור מסוכן ביותר לתיירים, גם אם הייתי רוצה לבקר שם.
סבתא בטי שלי עזבה אותנו ב94, לפני 13 שנה החודש, אחרי כ-3 שנים עוד מצאנו בפריזר עוגת שוקולד שלה וזה היה טעם שהביא לנו דמעות לעיניים. אחותי ודודתי עוד יכולות להגיע קרוב אבל לא מושלם, לטעם של המטבח שלה. יש מתכונים שפשוט לא יעבדו אם תבשל בכף מתכת ולא עץ, יש אולי איזה רכיב שהיצרן שינה את טעמו עם השנים ואין להחזיר… יש דברים מושלמים שאי אפשר לשחזר פשוט כי הם אצלנו בזכרון כבר עם אסוציאציות מאוד מסוימות.
אבל היום זה נחת לי על בלוטות הטעם בלשון, ותהיתי איך לא תפסתי את זה קודם. הכרוב הממולא אצל חיים הרומני בת"א פשוט זרק אותי אחורה שנים למטבח ההוא בחיפה שכבר לא קיים. וילי (הבן של חיים) סוגר את המקום לצערי, פשוט התעייף, ולא מצא מישהו שמוכן לקחת את המקום בידיים ולהמשיך את מסורת המקום. אם היו לי בייצים אולי הייתי הולך על הרפתקה כזו של החלפת קאריירה, אבל אני בייצימלס. בינתיים נשאר לי ולגיא לקפוץ אל וילי למסעדה בשישי לארוחה מצוינת וקורעת תפרים במכנסיים, ובגלל הגעגועים לכרוב הממולא חזרנו שוב אתמול בערב. ישבו איתנו גם ענבה (25% מרומניה) ואפרת (100% שורשים מרומניה) אבל אני יכול להבטיח לכם שאין שום צורך בגנים מפוברקים (כי כולנו בולגרים, כמאמר הרב סנדרסון זצוקלל"ה, או שמא כולנו בלוגרים? לא חשוב)…
הפואנטה שאוכל טוב ובייתי עושה לך טוב. ואפשר להתלונן שההולישקעס של סבתא היו יותר מתקתקים ואילו של וילי חמצמצים ועם עגבניות, אבל זה היה כ"כ דומה, והכבד הקצוץ היה ממש בול.. כל ארבעת יושבי השולחן באים ממשפחות שמקפידות במסעדות להזמין את מגוון המנות הגדול ביותר ואז להתייחס אליהן כמגש מרכזי. כולם טועמים מהכל (למרות שאני מודה שאצלי במשפחה זה אולי הכי קיצוני) אבל אתמול ארבעתנו הזמנו את אותה המנה ולאף אחד זה לא הפריע.
נראה לי שמי שאוהב אוכל פשוט אוהב. לא גנים קובעים את זה. אולי קצת מסורת מהבית. בין סטייק פילה לבן לבין הכרוב הממולא עם הממליגה והמטיטה (קבב רומני בשבילכם) גיא התקשה להבין איך פגש אנשים (בעיקר ממוצאים צפון אפריקנים אבל גם אשכנזים שסבתא שלהם לא בישלה להם) שטוענים שהמטבח האשכנזי תפל ומשעמם וחסר נשמה. אני מציע לכם לקפוץ למסעדה החביבה הזו באמצע רחוב נס ציונה (בין מגדל האופרה ובית המגדלור) לפני שבמוצ"ש תוגש שם הארוחה האחרונה…
הקוראים מוזמנים לחלוק חוויות ממטבחה של הסבתא (לי יש עוד הרבה), ו/או להמליץ על עוד מסעדות פשוטות ואותנתיות שכאלו, מכל מוצא שהוא.
כרוב ממולא מתוק??
אולי אתה מדבר על המטבח הפולני. כשאבא שלי (הונגריה\צ'כוסלובקיה) התארח אצל ההורים של אמא שלי (פולין), והביאו את הגפילטע-פיש, הוא שאל "למה מביאים את הקינוח כבר בתחילת הארוחה?"
אין דרך לתאר את מה שעברנו אתמנול, מלבד העובדה שהיה פשוט מצוין. כש-4 אנשים שונים מזמינים את אותה מנה עיקרית, והיא נעלמת לחלוטין מהשולחן כהרף עין, אתה יודע שיש פה הצלחה גדולה. במיוחד כשהיו מתוכננים רק שני סועדים בתחילת הערב.. 🙂
המטבח הרומני של וילי יחסר לי, במיוחד עם הצוויקה הנהדרת לצידו (ואני יודע שעירא יחלוק עליי כאן). בשנים האחרונות יצא לי להכיר את האיש יותר ויותר, ואני חייב לומר שבהחלט היה לי הכבוד להנות אצלו אתמול בפעם האחרונה מהכרוב הנפלא הזה. הדבר הכי קרוב למה שסבתא שלי עושה, וזו המחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת, כי אני לא אוהב כרוב ביום-יום, מלבד זה הממולא של סבתי.
וילי חושב לפתוח מעדנייה, כנראה בראשל"צ, ואני בהחלט רואה את עצמי קונה אצלו מטעמים כמו אלה שאכלנו אתמול, וגם בשישי.
העניין של התבשיל הבלתי משתחזר הוא המומחיות של אמא שלי. יש המון תבשילים שאכלתי בילדותי, או אפילו הרבה יותר מאוחר, ומתי שהוא מתנהלת השיחה הבאה:
– אמא, פעם היית מכינה קציצות כאלה עם גבינה ונענע ואורז. למה את כבר לא מכינה את זה?
– אני אף פעם לא עשיתי כזה דבר.
– היית עושה את זה כל שבת בקיץ!
– אין לי מושג על מה אתה מדבר.
אני מביא לעזרה את אחותי הגדולה, והיא זוכרת מצויין את התבשיל ועוד חלקים מהמתכון. אמא נזכרת
– "אה, אתם מתכוונים לזה? אבל לא אהבתם את אז הפסקתי להכין"
– "כן אהבנו. את יכולה להכין שוב?"
ובשבת היא מכינה שוב, וזה לא דומה למקור. "עשיתי בדיוק כמו שתמיד עשיתי! זה בדיוק אותו דבר! אמרתי לכם שאתם לא אוהבים"
לייבו, לא אמרתי מתוק, אמרתי יותר מתקתק. לא יעזור כלום אבל לרטבים עשירים תמיד נכנס טיפה סוכר, וגם לכרוב כבוש. זה קומבינציה של הרבה טעמים וזה מה שחשוב. הביקורת על גפילטע פיש שהוא מתוק בלבד היא יותר במקום, כי שם באמת כמעט ולא מוסיפים שום מלח ושום כלום.
הי עירא,
מתגעגעת נורא!
קוראת את הבלוג ומאוד נהינת ממנו.
אנחנו נהגנו לאכול בארץ בבודפשט הם עברו מתל אביב לאיזור רמת החייל.
אוכל הונגרי טעים. ניסינו פה במלבורן מסעדה שנקראת פפריקה ולא היה אותו דבר.
ודווקא הזמנתי כרוב ממולא.
בכל מקרה, לגבי מתקונים מהסבתא, אני לא רוצה להשוויץ, (בעצם כן, למה לא) אבל חמי טוען שאני מצליחה לשחזר את עוגת האורונגלושק'ה של אמא שלו. וזה הפך להיות מסורת מאז שסבתא של מיקי נפטרה לפני 7 שנים. אני כל שנה מכינה לחמי את העוגה ליום הולדת (חוץ מהשנה שהייתי רחוקה). חמותי עזרה לי לשחזר את המתכון, אבל היא לא מוכנה להכין את העוגה הזו שלוקחת 4 שעות עבודה בפועל, לא כולל זמן התפחה.
העוגה מתחסלת ב 10 דקות.
זאת עוגת שמרים שעשויה מכיסוני בצק עגולים ממולאים בריבת משמש איכותית ומצופים בחמאה ואגוזי פקאן תחונים עם סוכר וניל. ואפויים בסיר פלא כ 45 דקות.
והמחמאה הכי גדולה היא שהורישו לי את סיר הפלא המקורי של הסבתא,סיר פלא גדול ומנירוסטה, כך שהטעם יוצא מדוייק.
I don't have grandma food stories to tell, maybe it's because I was never quiet interested in food or maybe because my mome was NOT a cooker.
Anyway – Orit – if I manage to finish work today then we are going to take the long weekend in Tumut, near Canberra – when are we going to meet you?
A
הי עמוס.
תהנו מהסוף שבוע, אנחנו במלבורן כבר 10 חודשים, אני לומדת כך שאין לי כ"כ זמן להגיע לסידני.
הלימודים והעבודה המעשית יגמרו בעזרת השם בנובמבר, ואז נוכל לבקר.
כמובן שאם אתם מגיעים למלבורן אז אתם מוזמנים אלינו, יש חדר אורחים עם מזרון זוגי, ואפשר לסדר משהו ליונתן גם : )
בשמחות!
אורית
מספיק קרוב לטופיק: מתכון פולני אמיתי לגפילטע-פיש 🙂
ממש פתחת פה פורום עולים חדשים…
Right – that's why I stopped responding here and moved to e-mail.
Sorry.
A
א. יורדים חדשים 🙂
ב. למה לא, בשמחה… אין מצב שהחברים שלי לא יכולים להפגש אצלי בחצר ולקשקש!
1. I'm not so new any more – already sniffing the end of the third year here, "time flies like an arrow, fruit flies like a banana" 🙂
2. Every time I start talking about myself in your comments section I'm worried that I might be stealing your stage and you are going to kick me to setup my own proper blog, and on top of that our personal comments don't add much value to your crowd.
Thanks.
A
אנחנו יכולים לקשקש, בחצר הוירטואלית שלך, ולקרוא על אוכל טוב יינות משובחים, מסעדות וקצת תרבות עולמית.
אני אומרת לך עירא, אם אמשיך לקרוא את הבלוג שלך עוד אשתכנע לחזור לחצר האמיתית שלך.
מזמן לא ישנתי כל כך טוב כמו אצלך, כשאתה ומיקי רואים סרטים שמעניינים אותי רק ב 5 דקות הראשונות.
אוהבת
אורית
Same here on both points:
1. Ira's description of this staffed kraut(?) makes me wish I could just run over and taste it.
2. SWMBO got so used to sleeping on me in front of TV that she already planned to do that. But then Yoyo came and became master of our time.
A
עירא!!! מצאתי אותך! איזה כיף! גיגלתיך והנה מצאתי את הבלוג הנהדר שלך. נהניתי לקרוא 🙂
אנחנו צריכים לדבר (בטח יש המוווווווון עדכונים והתגעגעתי :-D)
מהיכרותי הקצרה עם עירא לא נראה לי שהוא יבעט בך לשום מקום, עמוס. למרות שאותי הוא כן הצליח בסוף לשכנע להתחיל לכתוב את הבלוג שלי.
ולגבי לישון אצל עירא – אין ספק – החיים אכן טובים באבן יהודה.